ביקורת: זעם הנרקיסוס, תיאטרון פלזנס, לונדון ✭✭✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את הזעם של נרקיסוס מאת סרחיו בלנקו המוצג כעת בתיאטרון פלזנס, לונדון.

סם קריין (סרחיו בלנקו). צילום: עלי רייט הזעם של נרקיסוס תיאטרון פלזנס

21 בפברואר 2020

5 כוכבים

הזמינו כרטיסים

אזהרה: מכיל ספוילרים....

אני חושב שזה דרמה 'פוסט-סטרוקטורליסטית': בוודאי שזה לא משהו שרואים בדרך כלל בבריטניה, ודבר לא שכיח לראות שהוא מבוצע בצורה כל כך טובה. הסופר הצרפתי-אורוגוואי, סרחיו בלנקו ניגש לתיאטרון בדרך שאינה מוכרת לרוב הקהל הבריטי, שממעט לראות משהו שסוטה כל כך קיצונית מהקונוונציות הטבעיות ששולטות כאן. הסופר מעמיד את עצמו במרכז הסיפור, עם שחקן 'מגלם' אותו שעובר סיפור שלדעתנו נכון. מכיוון שהסיפור עוסק במוות הסופי של הסופר (עוד אחד מהמאפיינים הפוסט-סטרוקטורליסטיים), האמינות המלאה של הסיפור אינה סבירה, בלשון המעטה. היעילות שלו, לעומת זאת, שוכנת במידת האמינות המצטברת לנרטיב של מרצה אוניברסיטאי אורח שמגלה אירועים מסוכנים שהתרחשו בחדר מלונו, ולאחר מכן נופל לחזרה שלהם. לאורך 90 הדקות שלו, הדרמה אומרת הרבה על טבע העצמי, היחסים בין מיתוס ומציאות, תשוקה מינית והרסניות אנושית. היא גם מצליחה כמותחן מרתק, תוך שהתגלית והגדרת המתח פותחו בצורה מבוקרת ומקצועית עד למסקנה המוחלטת שלה.

צילום: עלי רייט

בלנקו הוא יצור מרתק: הוא בו זמנית נוכח באופן מוחלט בסיפור הזה ובכל זאת חמקמק לחלוטין. חשיפת נשמתו בעבודה זו היא מוחלטת, ובכל זאת זה נראה כמו מעשה של ייאוש ריק, שלא חושף דבר. גופו המפורק והעומד להיחשף של הסופר בסוף היצירה הוא מטפורה קרירה ומפחידה הרבה יותר לדברים נוראיים יותר, שאנחנו מרגישים, דברים שמתכוונים עליהם כל הזמן ביצירה, אבל אף פעם - כמעט - לא מתבררים. התחזות לחיים אקדמיים; השטחיות והרדידות של תשוקה ארוטית; הכישלון של הסוכנויות התרבותיות להציע כל מיני הבנה לאנשים שהן נוצרו למענם, או הגנה על הפגיעים; ובסופו של דבר, חוסר ידיעת העצמי, ובלבול הרגשות והדחפים האנושיים. אלה לא בדיוק נושאים שרוב הכותבים נוטים או יש להם את המיומנות לפתוח, שלא נדבר על לשלוט בהם. אך ההשפעה הכללית של היצירה ברורה: הקהל יושב מרותק ומהופנט מהפשטות הבלתי נמנעת שלה, מהבנאליות האמנותית של תכניה, מהשגרהה של האירועים האיומים שלה. עבור קהלים, כידוע, הפרטים הגרועים של רציחות ברוטליות הם הבשר והנקניק של הבידור היומי שלהם, דרך הטלוויזיה ובעיתונות הסנסציונית שלה. בלנקו מטשטש את הקווים בין האיומים האלה לאנשים שמחפשים לבדר את עצמם מהם 'מרחוק', מרמז שלמעשה לא צריך הרבה כדי שאף אחד מאיתנו יוזם במלת העלמה של השחקן שלו....

סם קריין, אנחנו מתבקשים להאמין, הוזמן במיוחד על ידי הכותב להתמודד עם התפקיד הזה. אם נוכל להאמין באמיתות מה שהמחזה הזה אומר לנו, ואני חושב - כנראה - שיש מאוד מעט סיבה לעשות זאת, אך לצרכי המחזה, נראית קריין באמת הבחירה הטובה ביותר. שליטתו בטקסט הארוך במידה מדהימה - שברובו עליו לדבר בעצמו - מאוזנת היטב ומודולציה בצורה מדהימה, תוך שהוא שומר על תחושה מתמדת של הפתעה וחדשנות בקולו השקט והמאופק רוב עת. בעצם, הוא מרשה לעצמו להשתמש בתמיכה החזה רק במשפט אחד: 'העולם הזה. העולם הזה. העולם הזה!' וזה מהלך מבריק, מדגיש את האופי המטאפורי של כל הביצוע וכוונתו להציג פרשנות רחבה יותר על חיינו ותקופתנו. ובכל זאת, פרט לאותו רגע, לא שום דבר בכאילו מחסה הבליית (המתמחה) הנהגת שבו ובנמיכות שלו מציע משהו מהאופי הזה: מהופעתו הראשונה ועד להיעלמותו האחרונה, הוא לא נראה יותר - או פחות - מכמו כל חבר אחר בקהל, שבין-אחר שהוכחה אותה נקודה - אפילו מצליח להשתרבב בעדינות. זהו ביצוע של תכנון ודיקנות מפחידה, שבו הוא משקיע לעומק העמוק של היאוש האנושי - הכחדה של העצמי - עם שליטה וכישרון יוצאים דופן.

צילום: עלי רייט

תפקידו של הבמאי, דניאל גולדמן, לא נראה מיד, בגלל המאמצים שהוא עושה - כמו הכותב - להעלים כל עקבות ממנו. הוא ממקם את השחקן על סט קופסת שחור ריק, מזיז אותו סביב בריכות של אור שמשתנות קלות עכשיו ואז, אבל בעצם עושה מעט כדי לרעוע את תחושת ה'מופיע' שנוכח ו'מספר סיפור'. ובכל זאת. ישנם הרבה פעמים שהוא מוציא את הכתבה מתוך הפה של השחקן ומכניס אותה למקרנים על מסך מעל ראשו: זה נעשה תכופות. הוא אפילו 'מקליט' חלק מהשורות של השחקן ומעמיד פנים - על ידי ניגונן בחזרה - שהן מגיעות מקולו של הסופר הבלתי נראה, שאותו שומעים מבקש מהשחקן לקחת על עצמו את התפקיד שאנחנו רואים אותו עושה כעת, מחבר אימייל עם תא קולי. הוא מטפל גם במיקום ובצפיפות הקול באותו סגנון. למעשה, יש כל כך הרבה אלמנטים קטנים שצריכים להיעשות כהלכה, זה עשוי להיות מפתה להעניק יותר הכרה לתורמים אחרים. אבל, בהתחשב בתפקידים המרובים שגולדמן ממלא כאן - מתרגם ומעבד כמו גם מביים (והמחזה המוצג שונה בהרבה, בהרבה פרטים, מהאחד המודפס בתוכנייה), אני מניח שרוב ההחלטות החשובות שהתקבלו כאן הן שלו.

עם זאת, העיצוב המטריד של נטלי ג'ונסון, השימוש המעודן והמרתק באור ובהקרנות וידאו של ריצ'רד וויליאמסון והקול המושלם של קיירן לוקאס כולם משתפים פעולה עם גולדמן כדי להפוך את זה לחוויה מטרידה בגרמיותה בתיאטרון, שמרימה בהדרגה את הצעיף האינטלקטואלי מעל טבע האדם וחשיפת החשק הניהיליסטי המתחת לה. אם אתם רוצים לראות את הזעם של נרקיסוס, אל תאחרו: זה סוגר ב-8 במרץ.

הזמינו כרטיסים לזעם של נרקיסוס