ביקורת: אין התחלות, תיאטרון לידס ✭✭✭✭

ג'ונתן הול סוקר את המחזה החדש אין התחלות, שנכתב על ידי צ'ארלי מיילס ומוצג כעת ב-Leeds Playhouse.

ג'ולי הסמונדהייט בתפקיד ג'ון ב'אין התחלות'. צילום: זואי מרטין אין התחלות

Leeds Playhouse

4 כוכבים

הזמינו כרטיסים

אני זוכר בבירור את אותה התקופה בשנות השבעים ותחילת השמונים, כאשר הפחד מה-'Yorkshire Ripper' צבע את חיי האנשים. אני זוכר את הוריי דואגים לאחותי בניוקאסל, האוטובוסים החופשיים לנשים מהאגודה הסטודנטיאלית שלנו, את צעדות 'Reclaim the Night' המתריסות; עבור אלו שחיו באותם ימים, היו אלה זמנים מעצימים שהובילו לדיונים עוצמתיים, זמנים ודיונים שצ'ארלי מיילס מוצגת בכשרון רב במחזה החדש והמעורר מחשבה שלה.

'אין התחלות' מספר את הסיפורים של נשים בלידס שחיו באותם ימים. יש את האם, מונעת ומכוונת על ידי פחדיה לבתה, והנשים השבריריות באכסניה בה היא עובדת. ישנה העובדת בזנות שחיה באימה מתמדת אך מוכחשת ושוטרת הנאבקת קשה פי שתיים מגברים כדי שיקחו אותה ברצינות. ויש את הסטודנטית, היוצאת מאזור הנוחות כדי לאתגר את הסטטוס קוו שבו נשים צעירות לבד בחושך נתפסות כ'מתחננות לזה'. על ידי מיקוד בחייהם של אלו החיים בצל האירועים ולא מחוברים ישירות אליהם, המחזה מסוגל לספר סיפור שעולה על פני העובדות הידועות ומעלה שאלות חיוניות על נשים ומקומן בחברה אז ועכשיו.

ג'סי ג'ונס (פיונה). צילום: זואי מרטין

בשלב מסוים בסיפור מכונית מתרסקת דרך חלון של קולנוע שמציג סרט אימה מיזוגני; זו הייתה פעולה שהרגישה כל כך נכונה ובאותו זמן כל כך חסרת תוחלת, על רקע החיים המתפתחים במשך שש השנים האפלות הללו.

מיילס מספרת סיפור רחב בהכרח, משקף את ריבוי האנשים שדיברה איתם במהלך המחקר לפרויקט הזה ואם לפעמים הדיונים מתגברים על פני סיפור הסיפור, אותם דיונים הם תמיד משתלמים לשמוע בעולם ארבעים שנה לאחר מכן שבו אלימות נגד נשים היא עדיין דינמיקה מכוערת בכל בית. סגנון הכתיבה היפה שהפיינה את המחזה הראשון של מיילס 'שיח הצבר', מוסיף שירה לתשוקה; נאום אחד על עגלה כסופה נשאר בזכרוני מאז ששמעתי אותו.

טסה פאר (שרון) ונטלי גלווין (הלן). צילום: זואי מרטין

ההפקה נהנית ממסגרת של צוות מצוין שבויים עם אנרגיה תובנתית על ידי איימי לטמן. טסה פאר, נטלי גווין וג'סי ג'ונס מספקות נוכחות עקבית ותשוקית ולב רגשי פועם ניתן למחזה על ידי ג'ולי הסמונדהלגה בתפקיד העובדת במרכז והאם. לעולם אינה מאפשרת לדמותה להפוך לסמל; כל שורה נמסרת בתשוקה ומרגישה כמו מחשבה שכרגע נולדה, כל פעולה מתאפיינת בהומניטרה נתפסת גם במהלך הצדיעות כשהיא עוטה חלוק רחצה על כתפי דמות שנמקתה במים.

נטלי גלווין (הלן) וטסה פאר (שרון). צילום: זואי מרטין

החלל הפשוט והמרתק ב-'Bramall Rock Void' החדש משרת את המחזה היטב. זו במה חשופה בחלל חשוף, ובכל זאת יצאתי ממוחה מלא בנופים של מרפסות מלוכלכות ופארקים מעורפלים, תחנות אוטובוס וכיסאות פלסטיק נערמים. בסוף המחזה פתחנו בשיחה עם גברת שהתבררה כאחת מאותם אנשים שצ'ארלי מיילס ראיינה; זיכרונותיה של הגברת הזו השפיעו על חלקים מהמחזה. היא הייתה נראית מרוגשת. "זה החזיר לי הכל," היא אמרה. "היו לי כמה רגעים רגשיים.

עד 2 בנובמבר 2019