ביקורת: מבקרים, תיאטרון ארקולה ✭✭✭✭✭

מבקרים: רובין סואנס ולינדה באסט. תמונה: אלאסטייר מיר מבקרים

תיאטרון ארקולה, להעברה לוווסט אנד

29 במרץ 2014.

5 כוכבים

לקראת סוף הסצנה הראשונה במערכה השנייה של המחזה החדש והמבריק של בארני נוריס, 'מבקרים', הסבתא המדהימה מהכפר, איידי, שבאיטיות נכנעת לדמנציה, מתעמתת עם בנה הקר והאגואיסט סטיבן, ובשטף של האשמות נסתרות היא אומרת:

מה אם אמות ועדיין לא הצלחתי לנהל אפילו שיחה אחת איתך?

בשבריר השנייה של האימה שמגיעה אחר כך, הדמנציה משתלטת על מוחה של איידי והיא שוכחת לחלוטין מה קרה זה עתה ומי נמצא איתה. זעמה מוחלף פתאום בחוסר וודאות, שמתחילה בחוסר נחת ועוברת לפחד.

זהו רגע מעורר ותשומת לב אמיתית, אנושית, עגום בצורה עמוקה, מובן לחלוטין ובלתי נשכח לחלוטין.

העונה הראשונה של המחזה של נוריס, בבימויה של אליס המילטון, יוצאת לסיבוב הופעות ברחבי בריטניה, לאחר שסיימה עונה בתיאטרון ארקולה. זהו ללא ספק אחד מההפקות החדשות הטובות ביותר שנראו בשנים האחרונות. היא נשענת אך ורק על דמות, מצב, כתיבה מופלאה ומשחק יוצא דופן. אין כאן תפאורות נוצצות, תלבושות זוהרות, מחזות סיבוביים או טריקים במאי מקובלים.

זהו פשוט האלכימיה הבימתית הישנה והטובה. ומדהים לחלוטין.

המחזה עוסק בזוג שחיי הנישואין שלהם עברו כולו ברפת קטנה. ארתור עבד כל יום בשדה החיטה או בטיפול בתרנגולות, תיקן את כל מה שצריך (מנועים, רהיטים, מה שרק תצטרכו) בעוד איידי גידלה את בנם, עשתה את המטלות הביתיות, בישלה את האוכל ודאגה לנוחיותו של ארתור. פה ושם לקחו חופשה, אך לא בדיוק כפי שאיידי הייתה אולי רוצה בחשאי.

סטיבן, הבן שלהם, הפנה גב להוריו ולחלומם שיעשין את החווה, התחתן ופתח בקריירה בביטוח חיים, במבוכה ברורה להוריו ולחיים הפשוטים שלהם. אבל כשהנישואים שלו נתקלים בקשיים, איידי מתחילה לדעוך בדמנציה וסטיבן מחפש פתרונות שיטיבו איתו, תוך מחשבות, לכאורה, על רווחת הוריו. לתוך התמונה נכנסת מטפלת שמתגוררת בבית, קייט, והנוכחות שלה חושפת אמיתות לא נעימות.

זהו מחזה המתרחש בכפר האנגלי, אך הנושאים שבו וההבנה למערכות יחסים אנושיות פגיעות הם אוניברסליים.

החלק הקשה ביותר במחזה, זה שהיה קל להציג אותו כקריקטורה או כסמל חד ממדי, הוא זה של הבן, אבל הביצוע של סיימון מולר מרתק, מורכב ואינטנסיבי להפליא; כמעט מושלם בכל דרך. אתה לא מחבב אותו, ואז מזלזל בו, ואז מבין אותו. הביצוע שלו מדהים, מפורט ומלא באמת. דיוקן מתאר של בידוד, כאב ומבוכה חברתית. מולר ממש מנצח כאן.

הוא זוכה לעזרתה המבורכת של לינדה באסט המהממת, שמעבר למופע המרגש שלה ב'שורשים' של דונמאר, פה היא מבצעת מחקר שונה לגמרי של אישה פשוטה נוספת שחייה התנהלו בכפר. גם היא בדיוק, בכל דרך, מזהה את ההומור העדין בעיניה המבריקות של איידי, השמחה הטהורה במערכת היחסים שלה עם ארתור ויכולתה הפשוטה לקבל את גורלה באומץ ובכבוד, שלא לדבר על מידה ניכרת של הומור איכותי. הרגעים שבהם היא מקניטה את בנה, מעמידה פנים ששכחה משהו, הם טהורים כאלה.

יש לה כל כך הרבה רגעים מצטיינים שלא כולם ניתנים לציון, אבל שניים מהם במיוחד מהדהדים: הנשיקה המאובקת לה בעלה בדרכה למיטה, נשיקה שמסמלת באורח מוחלט את האהבה הארוכה והטבע הנצחי של חברתם (רגע מרגש באמת); והרגע שבו היא נוגעת בכתף בנה ברוך ואהבת אם, היא מראה שלמרות מעשיו ומעשיהם, היא לא יכולה שלא להעריץ אותו. ביצוע מופלא לחלוטין.

ארתור של רובין סואנס תואם את איידי של באסט בכל אופן. הם בהרמוניה מלאה אחד עם השני, סט של הופעות בהרמוניה אמיתית. אתם רואים אותם מתקרבים זה לזה, מבינים אחד את השני ללא מילים; יש להם את אותן המחשבות, אותם ההבנות, אותם האידיאלים. זה יפהפה לצפייה, התגלות רגישה של חיים והבנות משותפים. והקשר שלו עם בנו מגולף בצורה שונה: הוא קשה ועדין, ויותר אכזב. יש רגע נפלא שבו סואנס מציין שגברים אף פעם לא רוצים לדבר זה עם זה, אחר שבו הוא מקונן על כך שהדמנציה לא מתרחשת לו במקום לאיידי. זהו ביצוע מלא, עשיר ומספק לחלוטין.

החברה האחרונה בקאסט, אלינור וויילד, היא גם נהדרת, ובמספר דרכים, יש לה את המשימה הקשה ביותר. חלקה לא כתוב בעושר, מפורט בדיאלוג או תיאור, כמו השאר - עם זאת, וויילד הופכת את דמותה כמטפלת החיצונית שמפריעה לרגע בחייהם מתוך הבנה ואדיבות, לאמיתית ושלמה. הסצנות שלה עם איידי הן מענגות והאינטראקציות הכואבות שלה עם סטיבן נוקשות ומלאות חוסר וודאות ופחד.

אין כאן דבר שאפשר לא לאהוב. עיצוב הבמה הפשוט אך היעיל של פרנצ'סקה ריידי מקבע בעדינות אך בהחלטיות את חייהם של ארתור ואיידי, את מיקום החווה ואת הזמנים הפשוטים והקשים שהם חוו יחדיו.

הישגיו של נוריס לא ניתנים להמעיט. השפה זה לעיתים קרובות פואטית נהדרת ויש חלקים מעוררים שמטפלים בקטגוריות של יופי, שבירות המוח, המורכבות של מערכות יחסים אנושיות והאימה שהיא דמנציה. זה אינסייטיבי מדי, במיוחד כאשר איידי תוהה מה ההבדל בין דמנציה לחיים רגילים: האם זה דמנציה שלא לזכור את שמות כל אלו שישבו בסמוך בקולג'?

זהו משחק יוצא דופן שבוצע בבימוי בכישורים מרחקי צפייה ובתובנה בלתי יאומנת. צריך להעביר אותו לוווסט אנד ולראות אותו כל מי שיש לו משפחה.

השורה הסופית תשאר איתי זמן רב:

ואתה בכל חלומותיי כי היית בחיי גם כן.