ביקורת: זומבוייד, תיאטרון ניו ווימבלדון סטודיו ✭✭✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את זומבואיד של ריצ'רד פורמן, הפרק האחרון של פורמן בחמישים בתיאטרון ניו וימבלדון.

זומבואיד

סטודיו ניו וימבלדון,

3 בדצמבר 2019

5 כוכבים

הזמנת כרטיסים

זהו הפרק האחרון של פורמן בחמישים, סדרת הפקות החוגגות את היצירות הדרמטיות המדהימות של יוצר התיאטרון האמריקאי אוונגרד, ריצ'רד פורמן, שמתוכן עד כה היוצר-במאי-מפיק בן ה-82 הפיק... חמישים. אם מישהו מומחה ביצירותיו המאתגרות בצורה מסקרנת אך גם יפות במידה משונה, הרי זה פטריק קנדי, במאי מזדמן אשר, עם חברת התיאטרון הפנומנולוגי שלו, הסתכן כדי להגן על שורה מאלה המוזרים ולעיתים תכופות המבלבלים. בכך, הוא נהנה מהקשר הפורה במיוחד שיש לו עם סטודיו תיאטרון ניו וימבלדון, שם כבר הציג מספר עבודות מפתח נוספות של הכותב. האמנות של פורמן היא כמו אף אחד אחר, ולהציג אותה, במיוחד עם ההצלחה שמפגין קנדי, היא לא הישג קטן. נוכחותו של קנדי היא מרשימה ובלתי נשכחת בסצנת התיאטרון הבריטית, מרשים עוד יותר בשל יכולתו להביא לפרויקטים שלו כישרונות חדשים המוכנים להתקדם עם כל הפקה ולחקור את כל הקשיים שהם מציבים.

במקרה הזה, חמישה מטורדו משובצים נעים דרך טבלאות מחושבות היטב, בעוד אנו רואים גם קטעי סרטים שיצר במיוחד לאירוע קנדי בעצמו - שגם מעצב, מאיר, כוריאוגר שש, וכמובן - מפיק. בהפקות קודמות הוא גם סיפק דיבובים - למעשה, הוא אולי הדבר הקרוב ביותר שיש לנו בתיאטרון הבריטי כיום ליוצר תיאטרון חי ועובד, אלא גם פולימת' אימתני. בינתיים, פסקול (גם יצירתו של קנדי) מנסר, כולל הכל מנאום פוליטיקאי הונגרי מעורבב עם ברטוק, ועד - אני חושב - כמה מהביקורת המוזיקלית של תאודור אדורנו (או מישהו כמוהו), המתבטא על איקונוקלסט אמנותי נוסף, בטהובן. הרציונל האינטלקטואלי והאלגנטיות האסתטית שבה כל זה גמור הם מושלמים, מפתיע עוד יותר בהתחשב בכך שהחברה כמעט ולא ממומנת בנדיבות. אבל ה'לופט ניו יורקי', תחושת הספארטן של ההפקה לגמרי תואמת למקום יצירתו, תיאטרון האונטולוגי-היסטרי של פורמן, שהוקם עם המשימה ל"פשט את התיאטרון מכל פרטיו פרט לדחף היחיד והחיוני להציג את המתח הסטטי של היחסים הבין-אישיים במרחב."

ומה שיש לנו כאן הוא שיעור אובייקטיבי כיצד להשיג זאת. יש הרבה מתיחות המוחזקת ברגעים הקפואים המבוצעים על ידי השחקנים המסתובבים: דייבי גרין; טומי פאפאיאונואו; ג'ורג' סיימור; ג'ורג'יה סמול; ניקיטאס סטמוליס. למרות שהם חוזרים באופן מוזר אך אף פעם לא לחלוטין מונוטוניים בתנועותיהם, הקונפיגורציות שלהם ממשיכות לרמוז על 'משמעות' חמקמקה כלשהי בעולם המוזר של אי-אירועים ותוצאות בלתי מוסברות, ובכל זאת שום דבר לא מוסתר מאיתנו - לכאורה - הכל פשוט 'קיים' עבורנו לצפות ולהעכל. אך ממש כמו 'התרחשות', זה לא תיאטרון שמוגש עם כל חוט נרטיבי פשוט שמחזיק אותו יחד: זו חוויה נטולת הקשר ועקביות. זה עשוי להרגיז חלק, אך במשך קצת יותר משעה של ההפקה, זה מפעיל, אני מוצא, קסם משונה נעים.

ועדיין, עד כמה שאני יכול לומר, פורמן, עם כל הקידום שעושה קנדי לו, מתעלם על ידי הממסד התיאטרלי הבריטי. כמעט ולא רואים אותו על במותינו, ומעט מכירים אותו. עם זאת, בלתי נרתע מההתעלמות הזו, יש לו קהל נאמן, מסור מאוד ומעט המוערך, ו - הכי חשוב - אתוס מוצק שתומך בכל פעילויותיו (מפורט בתכנית ה'פלייביל'); כך האמן התיאטרלי המופלא הזה ממשיך לעבוד, להיטותו ואנרגייתו אינם מועמים על ידי העדר שבחים פופולריים או תגמול אמנותי. אחרי שצפיתי בחצי תריסר מעבודותיו עד כה, קיבלתי השכלה בתיאטרון ומה שהוא יכול להשיג אין שני לו. מעט מאוד אנשים במדינה, עד כמה שאני יכול לדעת, עושים עבודה כל כך רדיקלית או מהפכנית כמו זו. האם זו חזרה לשנות השישים? יתכן, אך אחרי הכל פורמן הגיעה לפרקים הראשונים בתחילת העשור הקסום הזה, והיה אחד מהאנשים שהגדירו אותו. אז, אני מברך שוב על עוד הפקה כנה ובוטחת מהחברה המונעת על ידי אמן ייחודי זה.