בקרוב: מרי וקיקי - שני מחזות זמר חדשים

השבוע ג'וליאן איבס בחן שתי מחזות זמר חדשים בפיתוח מרי סטיוארט וקיקי, מלכת מונפרנס.

מרי סטיוארט, קפה קארמל, אקדמיית מונטוויו

בתי ספר רבים לדרמה מזמינים יצירות חדשות, וזהו אחד מהמקומות העיקריים למצוא תיאטרון מוזיקלי חדש ומרתק. זה בדיוק מה שמצאנו כאן ביצירה החדשה והמדהימה בפיתוח של המחזאי והדרמטורג הגרמני, קוליה שאלנברג, והמלחין-שיתוף הפעולה המוכשר שלו, פול גלאזר. שאלנברג מתרגם את שילר לאנגלית כאן, ובעוד שהאפקט הוא ספרותי וראוי, ברצונו להיות 'אותנטי' ולשמור על כוונת המקור (שהיא ברמה גבוהה-בורגנית, אם לא בעצם חצרונותית – תחשבו שייקספיר, אך ללא המגע הפשוט), במקום שהמוביליסטיקה של שאלנברג נותן לגלאזר להלחין, מתרחשת הקסם האמיתי.

שם הקסם מתרחש. השילוב של הנעורים העכשוויים של גלאזר, המשובצים בג'אז, ומוזיקה קלה מתנענדת עם התרגומים הבלתי רגילים והגיבורים של שאלנברג לטקסטים של שילר. השילוב הוא פשוט בלתי ניתן להתנגדות, ועוד יותר כאשר שוקלים את ההחלטה המדהימה לכוון עלילה עם הצגה בתוך יצוקת שחקנים מגוונת עם שחקניות מנוסות ביותר ממורשת אפריקאית עבור התפקידים המלכותיים של מרי מלכת הסקוטים ואליזבת מאנגליה, בהתאמה, ג'אקי דובואה ומריון קמפבל. לא רק זאת, יש להן קולות מופלאים עם כוח ויכולת אמנותיים שיפתה קהל, אם זה במופעים פופולריים או ב'רוני סקוטס'. המהלך הגאוני הזה מרים את היצירה לשטח מאוד מעניין: ההופעות שלהן מסמנות אותן בבירור משאר הלהקה, והסגנון בו הן מציגות את המוזיקה, המתאים ביותר לסגנון בו המוזיקה שלהן מולחנת, הוא מאוד שונה מהשפה התיאטרלית ה'מוזיקלית' הפשוטה יותר של שאר המוזיקה, וכל דבר במוזיקה מתרחק - במידה רבה - מהאווירה המדויקת והרטורית של הדיאלוג.

להעלות יצירה כזו היא אתגר מדהים. עם כזה שוני ב'סגנונות' בתוך אותה יצירה, ייקח קצת זמן להבין כיצד הכי טוב להביע את זה בבמה. מה שיש לנו עד כה זה עיצוב לא בולט של הרבה מסגרות בצבע שחור. אבל המלכות לובשות עור ועקבים, והן אובייקטים נוצצים - ומיד מושכות יותר קהל. זהו יהיה שביל התפתחותי מרתק לעקוב אחריו. באופן דומה, ההחלטה מה לעשות עם שאר הלהקה, ואיך הכי טוב להשתמש בהם בסביבה כזו תהיה עוד יותר אתגר. זו יצירה חדשה לצפות בה בתשומת לב רבה.

למידע נוסף בקרו בwww.marystuartthemusical.com

קיקי, מלכת מונפרנס תיאטרון דרייטון ארמס בינתיים, נצפה מפרספקטיבה אחרת על מלכות בהצגה בריטית ראשונה שהיא תערובת מקסימה המספרת מעין ביוגרפיה מרגיעת של מוזה בוהמית מתחילת המאה ה-20, אליס פרין, ששינתה את עצמה תחת השם שמעניק להצגה את שמה, בסיפור שמתעורר לחיים בצורה מרהיבה על הבמה הצרפתית על ידי הרווה דבלדר ומילנה מארינלי (שניהם כותבים את הספר והליריקה, דבלדר מלחין את המוזיקה).

אחת ממפיקות מונטוויו הבוגרות, מתילדה מולן, אחראית על תרגום הטקסט עם דניאל קופר, קיצורו וגיוס ג'יל פטרסון (בוגרת מונטוויו משנותיה הקודמות יותר) לבימוי. זו הצגה יחידה לאפקטיבית בה השחקנית משחקת את החלק של הווייף ההופך לטוב ולאחר מכן מאבדת הכל בעקבות סמים ומשקאות חריפים. יש בה הרבה קסם קליל; השירים הם מחזות עבר של מוזיקה צרפתית פופולרית משנות ה-1920 וה-1930, מבלי שבאמת מבססים קול ייחודי משלהם.