סקירה: Ballyturk, התיאטרון הלאומי ✭✭✭✭

באלאחטרק תיאטרון ליטלון 20 בספטמבר 2014 4 כוכבים

במאמרו המצוין, תשוקה ומסתורין, אומר קולום טויבין זאת על עבודתו של אנדה וולש:

"תמונותיו אינן צפויות, מוזרות. אף אחת מהדמויות שלו אינה בטוחה מה היא הולכת לומר בהמשך. חפצים כמו מילים יש להם תפקיד מפתיע ומהיר. ישנם רגעים שבהם נדמה כי הכל פתוח לאפשרויות, אך אז נדמה כי רגעים אלו נוצרו כדי שיוכלו להיות מותקפים במארב. רגעי האפשרות מוגבלים ונחרבים כדי שדיבור, פעולה, מחשבה ותנועה על הבמה יהפכו למפחידים וחסרי תכלית, לחזור על עצמם שוב ושוב, חלק מתסריט, חלק ממבוך של אירועים ללא מוצא ועם הכניסה חסומה או גורמת לשכחה...דמויותיו חיות בסיפור שהן יוצרים בעצמן ולא ניתן לספרו מחדש...הסיפור פצוע אותן. הם מחכים, כמו בבאלאחטרק, למישהו מבחוץ שיבוא ויעירם, או לפחות יזעזעם כאשר הם מטיילים בשינה ערה...בשפתו, לעיתים קרובות, ביקום שלו, היא גם מוכנה לעלות, לנוע לכיוון מצב סונורי, כמעט דתי, שבו הקאדנס לא מתבייש מיופיו."

הפקת הבכורה של אנדה וולש למחזהו עצמו, באלאחטרק, מוצגת כעת בתיאטרון ליטלון ובדרך פשוטה ומרתקת מאוד, מדגימה מדוע התיאטרון הלאומי כה חשוב. (המאמר של טויבין כלול בתוכנית)

באלאחטרק הוא מחזה מופלא, מונסטוריה קומית המספקת עבודה מרהיבה לשלושה השחקנים שבקאסט אך שיכול להיות משמעותו כלום או הכל לקהל שלו. זו חוויה תיאטרלית גבוהה ומקורית, אך אחת שהיא חמקמקה כמו שהיא מעורבת. אם מישהו אומר לך שהוא יודע על מה המחזה, ודאי שאין לו מושג.

המחזה מתרחש בחדר יחיד. בתחילה, נדמה שאין לו דלת, אך מתברר שיש שתי דלתות, מוסתרות היטב. שני גברים, ללא שמות, 1 ו-2, חיים בחדר. הם מנהלים חיים מגוחכים בהשראת רוטינות וודוויל ישנות; לפעמים נדמה שהם פועלים כבסרטים אילמים. בזמנים אחרים, הם קופצים ומתרוצצים בצורה מטורפת על הבמה, מוצאים מחסה בנקודות מוזרות על הבמה ומשחקים שלל דמויות אחרות שהן או מכירים או בדו אותן, אולי האנשים שהם חושבים שגרים בארץ החיצונית. לפעמים הם מצותתים.

ואז מגיע הגבר מספר 3 והכל משתנה. הטון, הצבע ותחושת הגורל משתנים, כמו גם ההדר הפואטי של השפה. אחד מ-1 ו-2 חייב לעזוב את החדר ולמות. אבל ההפתעות לא נגמרות שם.

בדרכים רבות, החוויה דומה למצב שבו צופים בהמתנה לגודו בביצועם של קנת' ויליאמס ומיכאל קרופורד, חוץ מזה שגודו מופיע ומתברר שהוא יצור דולן, חצי האיש המעשן בפרקי תיקים באפלה וחצי טוני סופרנו. שזה בעצם לומר שזה בהחלט כמו שום דבר שלא ראיתם בעבר על במה.

זו חוויה חשמלית באתגר התיאטרלי שלה. כפי שטויבין אומר, וולש יוצר רגעים רק כדי לרסק אותם; לבלבל ציפיות, לגרום לכם לצחוק ולחשוב. ולתמוה.

הקאסט הוא יוצא מן הכלל טוב.

סטיבן ריה נהדר כמספר 3 הקודר. תחושת האיום והשירה שלו היא טעימה והוא שובר את הקיום המתבודד הנעים של הצמד שמתפנקים במעשים מטורללים של צ'אפלין.

ציליאן מרפי נמצא במצב קומדיה פיזית גאונית כחלק מהדמות מספר 1, שמדמה אופי נשי שמקפצת ורצה עם סכין בידה. עיניו נרדפות בכאב, פחד ותקווה וגופו הדק רועד ומשתנק עם כל הדרישות השונות של דמותו, הוא הצעיר ביותר, הכי נזקק מהצמד. תחושת הטקס שהוא מעורר תוך כדי המעברים המדויקים בקומדיה היא יוצאת דופן, כמו גם האנושיות שהוא מכניס לכל היבט של הטירופים. הוא באופן מדהים טוב.

כך גם מיקל מורפי, שמשחק את מספר 2 היציב והחפשי יותר, אם זה משהו שניתן לומר על דמות שמוצגת לראשונה כשהיא לבושה רק בתחתוני כותנה לבנות חדות, מכוסה היטב בטלק ומשתמש בשואב אבק ידני לנקות פתיתי תירס סביב רגלי מרפי. הוא מטורף ויפה אנושי כמו שהוא מגוחך ומחנכי מרהיב. הסצינות הסופיות שלו מרגשות יותר ממה שיכול היה לחשוב בהתחלה כאשר המחזה בפתיחתו.

אלה הם שלושה שחקנים מנוסים בשיאם, מאמצים בכנות את האתגרים שמציב הטקסט והסגנון הבימוי של וולש.

העיצוב של ג'יימי וארטן הוא מדהים: אתה אף פעם לא באמת יודע על מה אתה מסתכל וזה מסייע לכל הנקודה של כתיבת וולש. יש מיקרוגל מתפוצץ מוצלח ואש נפלאה בשעון קוקיה. והעיצוב קולאטיס של הלן אטקינסון משמעו שהחבר הרביעי של הקאסט, זבוב מזמזם, מקבל בולטות ראויה.

זוהי ערב לא צפוי ותיאטרלית קיצונית. אינך צריך לדעת מה הוא הסיס וולש כדי להנות בצורה נפלאה; למעשה, ניסיון להבין זאת רק עשוי להכביד על הנאתכם.

תן לזה לשטוף מעליך ותן לשחקנים לארוג את קסמם. אין כמו זה בבמת הווסט אנד.