סקירה: כריסטין פדי, סדרת הקונצרטים של סת' אונליין ✭✭✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את כריסטין פדי עם סת' רודצקי במופע האחרון של סדרת הקונצרטים של סת' באינטרנט.

כריסטין פדי סדרת הקונצרטים של סת' עם כריסטין פדי וסת' רודצקי

אירוע חי באינטרנט ביום ראשון, 9 במאי, חזרה ביום שני, 10 במאי

5 כוכבים

אתר סדרת הקונצרטים של סת'

'כף סוכר' (האחים שרמן) היה הפתיח ממולא הסוכר של המהדורה האחרונה של הקברט המקסים של סת' לצד המחשב. עכשיו, מה זה רמז לנו ככיוון ל-90 דקות הבאות? הניחוש שלך היה טוב כמו שלי.

פדי, שימו לב, היא בוגרת של במות רבות של קברט, כולל זו של המובילה, 'ברודווי המוחרה', פרנצ'ייז ארוך יותר מזה של סת', אשר מבסס את ההצלחה שלו על גישה קוהרנטית וקוהזיבית כלפי מטרותיו: לעג למחזות ברודוויי באמצעות חיקוי מוגזם וזול באופן חוצפני. אז היא יודעת איך הדברים האלה יכולים להתפתח.

האם זה מסביר למה נכנסנו ל'אמא, קשת', מתוך הפסקול של לארי גרוסמן והל האקדי ל'בנים של מיני', מחזה שהוא חידוש מבורך בסדרה זו (שם נראה שמעדיפים רפרטואר סטנדרטי יותר)? הקשר הוא עם 'יום האם' (אנגלית אמריקאית ל'יום האם', ו'יום האם' זה אנגלית ל'מי יודע מה'). זה נושא, אבל האם זו תמה? או, האם זו 'גישה'? אתה תחליט. רשימת השירים של היום נתנה לנו אז את 'שיר הגורים' של הארי נילסון, שהוא קצת חמוד ובלתי מזיק, ולא הרבה יותר מזה. אם היית יכול לשמוע סיבה להמשיך להקשיב ברצף זה, היית לפניי בהרבה. באחת מהביטויים הזכורים שלו - לא כמדור מחמאה - גור וידאל אמר שאף נשיא אמריקאי לא נבחר שלר על אמא שלו (ובסדר יורד של חשיבות, על פאי התפוחים שלה ועל כלבו). הוא מציין, כי זה תיאר את טופוגרפיה המומוצעת של מערכת הפוליטיקה האמריקאית. אם אתה חושב שהמטרה של אומנות היא ללטופ לחברה, אז דים. אבל אם אתה מאמין שאומנות ממש יכולה להיות טובה יותר מזה, אולי אתה מצפה ליותר.

הדברים השתפרו - ואיך! - עם שידור פתאומי של 'ברודווי המוחרה', שהראה את הפרודיה המרשימה שלו על 'The Atchison, Topeka and the Santa Fe' (וורן/מרסר) מתוך 'הבנות של הרווי': 'The Ashkebad, Tbilisi and the Kiev Express' (המייסד של המותג והמחבר הבלתי ניתן לכיבוי של מתקפותיו הבלתי פוסקות על הקידה האמריקאית, ג'רארד אלסנדריני, מעניק עזרה קולית למה שיכול להיות שהאנה קרנינה שרה במחזה המבוסס על הרומן של לב טולסטוי שכתב עליה: אם אתם תוהים מה הקישור הוא, לאנה יש ענין שלא הולך טוב והיא הורגת את עצמה בקפיצה מול רכבת). זו הייתה נשימה של אוויר באמת טרי, מהסוג שהמופע הזה לעיתים נדירות מקבל לנשום.

אני פדי עושה את בט מידלר עושה את 'מי הומו בהוליווד', עוד פרודיה של ברודווי המוחרה (על 'הוריי להוליווד', ריצ'רד וייטינג/ג'וני מרסר). זה היה מדויק, ולא התיישן לדקה, כי המדיה האמריקאית - כמו שמיוצגת על ידי מפעלי הסרטים שלה - עדיין צריכה ללכת דרך ארוכה בהפנים את האמת של איך היא מייצגת את המיעוטים. פדי היא חקיינית מוכשרת, והיא באמת זרחה ביכולת הזו. פחות מנצנץ, עם זאת, היא המשיכה עם סקירה של 'אמא טבע' מאת ריק קרום ממחזהו כמאוצר, 'ניוזיקל' (עוד גילגול ניו יורקי נמרץ של רוויו בנושא אקטואלי); זה צייר תמונה לא סוכרית של מה קורה כשלא מרצים את האמא הגדולה מכל.

ובכן, קברט יכול - וצריך - להיות שאפתני, ועכשיו המופע היה ברור מכוון בכיוון הנכון. זאת, לפחות השירים היו. באשר לדברי שבין המספרים המוזיקליים, זה היה פחות מרתק, מהדהד את הסגנון הרגיל של 'ואז היו לי רק שבועיים להתכונן ליציאה ב....', של סיפורים, שלא היו עוברים את כל הכותבים שקרדיטתי עד כה. חומר אמיקרדיט אמין יותר הגיע ב'כשהטוב לאמא שלך', מאת קנדר ואבב, מתוך עוקצנם הסאטירה 'שיקגו', עם הדמיה ארוטית מעוררת תחושות לא נעימות שכל מיני צינורות לא נעימות שמאפשרות לנו לצחוק עליהם, במקום להתייסר עליהם. גישה, אתה מבין. אם יש לך את זה, יש לך את זה.

'You Mustn't Feel Discouraged' (עם ליריקה נוזפת מאת בטי קומדן ואדולף גרין, מוסיקה את ג'ולס סטיין, מתוך מופעם 'Fade Out/Fade In') שמרה אותנו מתקדמים בחיוב לקראת תפיסת דיכאון של אמריקה. ואז הגיעה חיקוי קלארטוני של ברברה סטרייסנד (בלתי פוסחת במשלוח שלה) במספר כל כך איטי שהוא היה בלתי ניתן לזיהוי.

ההתחרות השבוע, עם זאת, ניצחה את הכל עם סיום של ריקודים על עמוד שהקנה חזרת ברת חטו של כוראוגרפיה (זוכרים כוראוגרפיה?) לבמת הקברט המקוון. ופדי היא מופע קשה להתעלות עליו. עם זאת, היא ניסתה עם תגובתה, 'The Lady Is A Tramp' של בלוסום פירי (רוג'רס והארט), עליה קטן סת' ריפף כמה קונטרפונטיים טעימים שביצע. סיכון וסכנה מכה את הקהל, וזה היה מה שעשינו.

זמן מושלם.

ומאז כבגדול, המופע לא היה מושלם, אולי; אבל מי צריך שלמות כשיש לך גאוניות? אנחנו אהבנו את זה.