סקירה: קלרנס דארו, תיאטרון Old Vic ✭✭✭

קווין ספייסי בתפקיד קלרנס דארו. צילום: מנואל הרלן קלרנס דארו

תיאטרון אולד ויק

4 ביוני 2014

3 כוכבים

מערכה שניה. קווין ספייסי בתעופה מלאה, מסמן בתנועות נמרצות ומלהיב את הקהל תחת סערה של התמרמרות צדקנית כשהוא משחזר אחד מנאומי המושבעים של קלרנס דארו, נאום רב רגש וחד. קולו של ספייסי מהדהד בעוצמה, מלא פרנץ מושך. ואז, כמו זבוב מזמזם, צליל נוסף חודר למרחבים הרחבים של המרחב המעוצב מחדש של תיאטרון אולד ויק, באופן מוזר ומבלבל, ומבחינה קולי את הדיקציה של ספייסי. האם הוא מנסה לשיר בהרמוניה עם עצמו? ואז הצליל מתחזק וחזק יותר, הופך להתרקשות מעוררת ועוצמתית, הופך גם לשור שמתנפץ בזירת כלים וגם סופרן אופרטו עם כיכובים שמנפצים כוסות שמפניה. זה צליל קר, בלתי אישי וגרוטסקי, המגביר במהירות ובאינטנסיביות, מקווה נואשות שמישהו יענה על הטלפון המזחיר, כדי שהמחט השורקת הזו של חורבן קריסטלי וולקני תסתיים.

אבל אף אחד לא עונה לטלפון.

מתוסכל, אחרי שניסה בעיון להתגבר על ההפרעה, לסלק ממחשבות הקהל כל דבר פרט לקולו שלו, ספייסי מאפלק את הקצב שלו ופונה החוצה, תופס שולחן. בו זמנית, המטרד הקול מסתיים וספייסי ממלמל "אם לא תענו, אני אענה".

הקהל פורץ בצחוק, מחיאות כפיים חמות מאוד לספייסימייסטר.

כולם מסתכלים לראות מי מושיט יד לטלפון. בתי תיאטרון מעגליים הם חסרי רחמים לקהל. אבל אף אחד לא עושה זאת. ואף לא מישהו משאיר את הטלפון הארור שלו דולק באודיטוריום ולא מכבה את מכונת המציקים הפוטנציאלית שלו. אז, מאוחר יותר, פעמיים נוספות, טלפונים יצלצלו ובשלושה מקרים נוספים לפחות, אנשים יקבלו דואר אלקטרוני או הודעות כאילו הייתה סכנה לחיים.

אבל רק פעם אחת ספייסי התערב. וכשעשה זאת, לקח את הזמן לפנות לחלק הגדול ביותר של הקהל ולהלגלל, שולח מסר של "זה יראה למד" שיפוצצו באודיטוריום.

החלק המעניין בזה הוא שספייסי בעצם לא יצא כלל מהדמות שלו ברגעים אלו. ככל שזה נשמע מוזר, הכל היה פשוט עוד רגע "מושבעים" עבור דארו של ספייסי.

קלרנס דארו, מחזה מאת דיוויד וו רינלטס המבוסס על הרומן של אירווינג סטון קלרנס דארו להגנה, בבימויו של תיאה שארוק שמתקיים בתיאטרון אולד ויק היה אתמול בערב, האירוע של "רגע הטלפון הגדול של ספייסי", מאחר והיו ערב הבכורה לתקשורת.

דארו נחשב לאחד הגדולים, אם לא האיש הכי גדול, במשפט האמריקאי בכל הזמנים. הוא היה בעל תיאטרון נלהב שלקח נושאים לא פופולריים וניצח, ששינה את פני חוקי העבודה באמריקה ושאליו היה לוחם מושבע נגד עונש המוות לאורך כל חייו. גם היה לו בן בשם פול, עובדה מעניינת אולי למעריצי בלק'ס סבן.

זה מופע של אדם אחד ובמובנים רבים הוא מקים את התביעה נגד מופעים של אדם אחד כצורות יעילות של דרמה. (יכולות להיות גם תביעות יעילות "בעד" – הכוח של איילין אטקינס בתפקיד חודרת כשאלן טרי היא אחד מאותם מקרים "בעד")

במהלך המחזה, דארו משוחח עם דמויות שונות וכמעט בלתי אפשרי לא למנות שאם היו שם שחקנים נוספים להחיות את הדמויות הללו, הכל היה חד, נקי ומלהיב יותר.

שארוק וספייסי עושים כמה שניתן לצפות להספקת גיוון ועניין בבימוי, אך החלטה מוקדמת ממסגרת שספייסי משחק לפחות שתי גרסאות של דארו, ואולי יותר: דארו ברגע, משחזר סצנה מפורסמת; דארו במשקף, מתבונן על חייו ומגיב עליהם. תת-קטגוריה, אולי, של האחרון היא התיאור ההיסטורי, מיני הרצאות אם תרצה, שדארו מספק להכין את הקטעים של הקטגוריה הקודמת.

ספייסי לא משחק דמות אחת; הוא דארו והוא צופה בדארו. הוא עובד בתוך גבולות הבמה ושובר את הקיר הרביעי. לפיכך, רגע הטלפון נראה כמעט רציף.

הבעיה היא רק שהחומר ככל הנראה טוב יותר לקריאה מאשר לצפייה. חזותית ודרמטית, זה ערב משעמם יחסית בתיאטרון.

לפחות בחלק מסוים זה בגלל שספייסי "משחק" יותר מדי. לא מקבלים לראות את דארו כבן אדם אמיתי; לאורך כל כלב הוא בנייה של ספייסי. זה זה באישה קווין ספייסי עושה תצוגה הכוכבים. יותר קברט מאשר דרמה.

זה לא אומר שאין רגעים של ערך; ישנם. ישנו רגע במיוחד מרגש כשהוא מדבר על סוף הנישואין הראשונים של דארו והסצנות שבהן העובדות של מקרה הפיצוץ משתלטות על דארו קשוחות ניכור. ולא לספייסי בעיית להתחבר להיבטים האורגניים של הדמות של דארו.

אבל במהלך כלב, ובמיוחד בקטע שמתעסק במקרה הוראת האבולוציה של דארווין, הכל היה צל חלש של ההתרגשות התיאטרלית של והירית הרוח, שבה ספייסי שיחק את דארו של דרמונד. זה בגלל, שלא כמו בדוגמה של אטקינס, ספייסי לא משחק דמות אחת בעקביות.

בלתי נמנע, הקהל העניק לספייסי מחיאות הכפיים עומדות. האם עבור הגישה הזיכרוןית המעורבת, השאיר עם הכה הוא התמודד עם "רגע הטלפון" או פשוט כי הוא אותו בחור מהבית של כרטיסים לא ברור.

זה בהחלט לא היה כי זו הייתה ההופעה הגדולה ביותר שנתן כשחקן.

ג'ואן פלוברייט הייתה בקהל, חובשת כובע, נראית חלשה, קטנה ומצטמצמת. היא חייכה ללא הרף. היא חייבת הייתה לדמיין מה אוליבייה היה עושה עם חלק כזה בתיאטרון שאותו עצמו היה ההתחלה של התיאטרון הלאומי. או אולי ידעה שהוא לא היה עושה זאת - כי זה באמת לא תיאטרון אמיתי.