ביקורת: קית'?, תיאטרון ארקולה ✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את 'קית'' של פטריק מרמיון, שמוצג כעת בתיאטרון הארקולה, דלסטון

מארק ג'קס (מורגן) וג'וזף מילסון (קית'). צילום: אידיל סוקן קית'? תיאטרון הארקולה, דלסטון

18 בפברואר 2019

3 כוכבים

הזמנת כרטיסים

באמת, כמו שהתיאטראות הבריטים ממשיכים, הייתם חושבים שמולייר מעולם לא כתב עוד מחזה. בעצם, הוא כתב רבים, ועם עוד 'גרסה' למה שבעצמו היה היצירה הדגולה האחרונה שלו 'טרטוף' מתגלגלת על קו הייצור - מתחילים לחשוב שאולי כמה יותר מפיקים מקומיים היו צריכים לפנות את תשומת לבם אליהם. אחרי הכל, ז'אן-בטיסט חיכה קריירה שלמה לפני שיצר את הקומדיה המכנית והכביכול קלה להבנה הזו של אשליות. ואף על פי כן, 'טרטוף' שוב פעם נמצא תחת עיבוד חדש בהצגת אוף-ווסט-אנד האחרונה הזו מהמזרח-סוף האקני, הסיפור על כומר נוכל שמצליח להכניס את עצמו לחיבוקים - ולעושר - של משפחה עצמאית בעלת טמטום חסר תקדים, ומצליח להפעיל מהם את עושרה ואת דומיסטול לפני שהוא נתקל בהתנגדות בעת ההתקפה המהפכנית שלו עם סוג של דיאוס אקס מכינה להחייאת המצב המכונן. כמה עשורים מאוחר יותר תגיע המהפכה האמיתית, אבל זה היה לעתיד.

שרה פאוול (וינה) ונאטלי קלאמר (רוקסי). צילום: אידיל סוקן

התסריט עצמו, שנכתב ע"י פטריק מרמיון (ששיחק היטב כאן לאחרונה עם מחזו 'קופים גדולים' ו'להיינג החלק'), הוא מאוד משעשע: בזמן שהייתי בר בר חיכיתי להתחלת ההצגה, קראתי את המערכה הראשונה וזה גרם לי לצחוק בקול רם... כמה ניסיתי לדכא את התגובה. וההתחלה של התוצאה המוצגת על הבמה הראשית, ההפקה הזו מתחילה מספיק טוב גם היא: ג'וזף מילסון מציג הופעה מלוטשת בתפקיד הדמות המרכזית. הוא חותך דמות רקידית נאה - ועכשווית - בברדסי צמות דקיקות ובתלבושות אתניות, והחזה בחוץ (העיצוב של רצפת הפרקט הריקה הוא של ג'מימה רובינסון, אז אולי התלבושות הן מעשה ידיה - ואם לא, תודה למפקחת בקסם קמפ). אבל זו ידיעת הקומדיה המצוינת של מילסון שבה הוא יוצר הישג; אין שנייה שעוברת שהוא לא יושב אותה ותופס שליטה מוחלטת, עם החלטות נכונות ומדויקות כל שנייה של הדרך, מתי לזוז, מתי להישאר שקט, מתי להביט, מתי להזיז את פיו, מתי לבצע מחווה ביד, מתי לשנות את הבעתו, וכך הלאה. זו ממש כיתת אמן ביכולת משחק קומית.

ההרכב של שאר הטרופ פחות מעניק הצלחה. נטלי קלמאר מגיעה לכמה גבהים קומיים מאוחרים במערכה השנייה, כשהיא, כבת הבית, רוקסי, יוצאת להילחם בהתנפלות, אבל זה זמן ממושך עד שהיא צריכה לעבור דרך אפיון כחול משונה של דמות שידור התכניות מזכיר לי שהיא יכולה להיות 'די שטחית'. באותו אופן, אמה, שרה פאוול בתפקיד וינה, נראית ממש לא מתאימה לנושא כה קליל וזניח. ליזי ווינקלר, כמשרתת הברזילאית לכאורה, אנה, נכנסת לקושי דומה בניסיון למצוא את הטון הנכון, או אפילו את המבטא הנכון - שמגיע ונעלם. ובקשר לאב העשיר, מורגן, מארק ג'קס הוא טוב מצידו אבל לא בעדינות ולא בטמטום שיצחקו עליו יותר מדי. וגם בקשר לחיצוני השני, החבר של רוקסי, אקי אומושייבי הוא חיוכים מנצחים, כן, אבל הם פשוט לא גורמים לנו להאמין שהם מסתירים כל חלל, ולכן גם אינם מצחיקים - הצחוק הגדול ביותר שהוא מקבל בערב הוא משהו שהוא עושה עם התחפושת שלו, שאומר הכל.

אקי אומושייבי (מוחמד). צילום: אידיל סוקן

מי אחראי לזה? אני מניח שעלינו להניח קצת מהאשמה ברגלי הבמאי המתחיל אוסקר פירס, וזו בושה. הוא חכם ומוכשר וסביר להניח שיתאושש מהמופרעה הקטנה הזו. הפארסה הפרועה שלו על להיינג הייתה כיף רב: אני זוכר אותה בחיבה רבה. אבל המחזה ההוא היה עוסק כולו ברעיונות, ובעוצמה הקומית שלהם על אנשים. זו יצירה שונה לחלוטין: מולייר באמת אוהב את דמויותיו, תוך שהוא גם בז להן וללעג את יהירותן. יש כאן הבחנה חשובה לעשות. אתה חייב למצוא את האהבה לאנשים, או שהקומדיה לא תעבוד. ואף פעם, אבל אף פעם לא האמנתי שמישהו פרט לקית' בהופעה הזו מבין את משמעות המילה: האינטראקציה הפלירטטנית שלו עם הקהל חותמת את זה יותר מאשר טענותיו (האם צריך לקחת אותן ברצינות?) שהוא סוג של גלגול מחדש של דיוניסוס. הוא לבד יודע כיצד לפנות, שוב ושוב, ללבבותינו.

כך, כאן מילסון גונב לא רק כסף של אנשים אחרים אלא גם את כל ההצגה. משחק לפחות שני תפקידים מנוגדים חריפים - כל אחד ברמה עילאית - הוא לבד יודע כיצד 'לכוון' כל שורה בכיוון של כמה צחוק או כמה פחות הוא רוצה להשיג ממנה; עם האחרים, פרט להבלחות המקריות של מזל טוב פה ושם, כזה קביעות בתגובה לא עולה - לא ממני, ולא מהקהל שמסביבי. יתר צוות השחקנים בהחלט רץ דרך השורות שלהם במהירות מספקת, כמעט מהר מדי לשמוע אותן: וזו הבעיה: הם מעולם לא נראים כנותנים כל סימן שמראים שהם אכן הבינו על מה הם מנסים לומר. או, ליתר דיוק, הם לא נראים כ'רגישים' את הטקסט הרבה. וכך, גם הקהל לא. הם משחקים לראשנו, אבל הם לא ממש מזיזים אותנו. ומולייר אמור לעשות את שתיהן. אלו שחקנים אינטיליגנטים ומנוסים, אז איך כל זה השתבש?

ליזי ווינקלר (אנה). צילום: אידיל סוקן

אמת, ישנן גם תהומות זועקים בדראמטורגיה: הם תמיד מתחשים שקטע כאן או שם פשוט נמחק, שהדיאלוג שנמחק נופל על רצפת החדר חזרות, ואינו מוחזר, מבלי שידיעה - או חוסר ידיעה - על הנזק שיגרום לזרימה, למראית העין היקרה של הפעולה. שוב ושוב, שחקנים חייבים להופיע על הבמה בלי שום הכנה ראויה כדי לאותת על פיתוחים חשובים, ולכן אנחנו ממשיכים לכבות, שואלים את עצמנו, 'חכו רגע... איך זה קרה?', וכך נעשינו מוסחים מהתמקדות בסיפור. זה קטלני במחזה. אם תשומת הלב של הקהל נודדת מהמה שמתרחש לפניו, קשה מאוד להחזיר את זה. אם השערה זו של קיצוצים נכונה - ואין לי דרך לדעת אם היא - אז הייתי רוצה לדעת מי ביקש להן. ולמה.

אז, אם אתם מרגישים צורך בריצה נוספת דרך הדרמה הזו שכבר רצה היטב מאוד, תלכו. תראו הופעה ממש טובה אחת, וזה באמת ההופעה שלו, מה שמצדיק - בקושי - את דירוג הכוכבים. אם לא, הזמינו את התסריט מאורורה מטרו בוקס ותיהנו מצחוק טוב.

עד ה-9 במרץ 2019

הזמנת כרטיסים ל'קית' בתיאטרון הארקולה