ביקורת: לה בוהם, תיאטרון ארקולה ✭✭✭✭

לה בוהם

ארקולה סטודיו 1

08/05/15

4 כוכבים

מה עוד אפשר לעשות עם לה בוהם? עם הבית האופרה המלכותית שפרשה לאחרונה את הפקת ג'ון קופלי המכובדת שלה לאחר ארבעים שנה, וסקרים שמראים באופן קבוע שלה בוהם היא 'האהובה' או 'המאופרת-הכי-אהובה' בעולם, האם יש בכלל מה לחדש בסיפור של פוצ'יני על האמנים הזקוקים לעניים ברובע הלטיני של פריז? האם עלינו פשוט להעניק לצופים את ההופעה המסורתית שהם מכירים? זו היתה האתגר שעמד בפני אופרה 24 ותיאטרון דרקר פורפוז בפתיחת פסטיבל גרימבורן השנה בדאלסטון. בהפקה זו הגרוט של פריז והקפה מומוס מועברים ל'שדות הרחבים של הקני', כפי שהליבריה מציינת בציניות. עם התזמורת המוצבת מתחת לזיז המרפסי, שאר ארקולה סטודיו 1 נתון לשני סטים מודרניים: קודם כל דירה קפואה ולא מכובדת – עם מגוון של טלוויזיות על מדפים, שקי שינה, גיטרה ולפטופ משותף אחד; כמה שלטים ישנים דחוסים מאחורה וציוד של צייר מפוזר סביב ברזיליה לא שימושית. ושנית לכיסאות ושולחנות של מסעדת גריזי-ספון שהסמל שלה הוא דיספנסר קטשופ בצורת עגבניה סחיבה שמקבל את רגעו הסאטירי של גרנד גינול במערכה השנייה. רודלפו (ג'יימס סקארלט) עדיין משורר שצריך לשרוף את הטקסטים שלו כדי להתחמם, מרסל (איאן הלם) עדיין אמן מתוסכל שמחכה לפריצה שלו, ומימי (הת'ר קאדיק) תופרת דקה, אך כאן מהגרת אוקראינית שהסטטוס הלא ברור שלה אומרת שהיא לא יכולה להיות זכאית לטיפול רפואי מתאים. התזמורת מצומצמת לעשרה נגנים, פלוס פסנתר, אבל כלי המיתר והרוח מיוצגים – באופן קריטי – באופן מלא.

שמיעת האופרה בסקאלה זו של חדר גורמת לך להבין שוב כמה היא עשויה במיומנות כיצירה מוזיקלית. בדיוק כמו במוזיקת סרטים מהטובות ביותר, פוצ'יני הוא מאסטר באמנות המעבר המהיר אך לכאורה חלק: בכל סצינה ישנם רגעי סולו ואנסמבל רבים המגדירים אופי אישי ומעניקים לעלילה זרימה תיאטרלית חלקה, אך זה נעשה בקלות, מבלי לראות את החיבורים. עם כוחות תזמורתיים קטנים יותר, אתה יכול לשמוע ולראות איך זה נעשה בצורה קלה וברורה יותר כאשר מגוון הקווים מתפתלים ונכנסים ויוצאים והרצפים של המנגינה חולקים ומורכבים מחדש; אך זה לא מפחית את ההערכה על התוצאה. עם שתי האריות הגדולות ביותר מגיעות ראשונות במערכה הראשונה, זה אולי לא צריך לעבוד. עם זאת, המלחין מתאם ומחדש את החומר של ההצהרות הרומנטיות הארוכות הללו לאורך כל האופרה כך שהשלם מאוחד ומושרה באותה שפה הרמונית של כמיהה, בכל מקום שהסיפור עשוי לקחת אותנו.

חשוב בכל גישה חדשה לאופרה זו הוא מה לעשות עם הליבריה הישנה, ופה ההפקה מקבלת הנהלה חזקה עם תרגומו המבריק והמודע לעצמו במקצת של ג'ון פרנדון, שמעניק לשחקנים ולשחקנים חומר עשיר לעבוד איתו. הוא מספק את הבסיס לאמינות ההופעות המרכזיות ובצדק מדגיש את רגעי הקומדיה הרבים (של מצב ושפה) המתרחשים באופן טבעי באופרה. ישנם קטעים מאד מצחיקים בהפקה הזו, במיוחד בסצנות של חברות הגברית וצחוק המשעשעות שבולטים בחלקים של מערכה אחת ושתיים, והם נובעים מהבריו ומהאיכות השירה הגבוהה של הכתיבה. לעתים הכותביות של הכתיבה הלירית יוצרת כמה פינות מסורבלות שהזמרים צריכים לעבור כשהם מובילים את הקווים המלודיים הארוכים והנשימות של פוצ'יני, אך ברוב המקרים יש התאמה נהדרת בין מילים למוזיקה. סידורי התזמורת, מאת ג'ון יאנסון, הם באותה מידה נעימים, כך שהתזמורת מספקת הדגשת יתר מבלי לשלוט על הקולות. התגעגעתי לתזמור המקורי רק בהמולה ובמהומה של סצנות הקפה הפריזאיות, שם פוצ'יני מתרפק בפלטת התרשמות פנים מלאה של ציור סצנות עירוניות.

הביצועים הם ברובם מאד חזקים ומעוררים אמון. סקארלט והלם כרודולפו ומרסל הם במובנים רבים הזוג הקריטי באופרה זו – הם מבלים יותר זמן ביחד מאשר רודולפו ומימי. כשחקנים וזמרים הם השתלבו טוב יחדיו עם קשר טבעי מאד. במיוחד הלם גילם את הידידות הנאמנה והחיפוש האומנותי והחסימת עצמי של מרסל בשלמות רבה, והוכיח חבר עטקן ביעילות בסצנותיו עם מוזטה (דנאה אלני). העברת האריה המרכזית של סקארלט הייתה מהדהדת ואצילית למרות קצת מאמץ בצמרת הטווח, והתמוטטותו בשתי המערכות האחרונות הייתה גם מרטשת וגם מתוארת בעקביות ובבהירות, וזה בהחלט לא תמיד המקרה.

הכוח האמיתי של הקול בערב הגיע לקאדיק ששרה עם טוהר קו וטון נהדרים שזכו לתשומת לבנו כל הזמן. תפקיד מימי קשה להוציא לפועל: הזמר-שחקן צריך לשדר חולשה תוך כדי הימנעות מקרבנות זולה ושיווק עצמי צבוע; והשירה צריכה להיות סמכותית מאד תוך – אם אפשר – לשדר יותר משפע בריאות. קאדיק הצליחה לאכלוס את כל ההיבטים האלה של הופעתה עם תיאור מצוין של 'חסד תחת לחץ' – לפי הגדרתו של המינגוויי של אומץ לב. לא ציפיתי שהתנועה מסצנה האחרונה תוכל לרגש אותי יותר אך הופעתה אפשרה לי לחוות זאת מחדש.

מבין התפקידים הקטנים יש תרומות רבות ומשובחות, עצמם מחווה לדרך שבה פוצ'יני מדמוקרטית מעניק לכל הדמויות שלו קטעי תכשיטים קטנים שבהם הם יכולים לזרוח בדרמה. לדוגמה, צ'ייני קנט ניצל את כל סצנת מכירת המעילים במערכה האחרונה; ליאון ברגר עשה את המקסימום בתפקידים של בעל הבית והמאהב הזקן של מוזטה, שם הוא חייב להיות ה'קדש' של כל הבדיחות; ואנדרו מקינטוש סיפק תמיכה חיה כסקרונארד. דנאה אלני גילמה את תפקידיה המנוגדים של מוזטה כפלירט קפה וגם כחברה נאמנה של מימי היטב, אך היכותה לנצל יותר באופן ווקאלי את פרשיית האריה שלה במערכה השנייה. ניק פלטצ'ר קבע מזמני ריק משובבים מבור שחייבו את הפעולה להמשיך באופן חלק מבלי לגרום למאמץ על הזמרים.

כך, בסך הכל, ההפקה השיגה בדיוק את מה שגרימבורן מתכוון להשיג כל שנה. היא הסירה את שכבות הציפוי הישנות מאופרה אהובה ומצאה תרמית חדשה ומשוכנעת היטב להחזירה. הבמאי לואיס ריינולדס בעל ניסיון רב בהצגת אופרה בתיאטרון קינגס, מה שהפך אותו לבחירה טובה מאד להגיע לתוצאות טובות כאן. זו הייתה דרך קבוצה מחויבת לחלוטין: ובאופרה זו שום דבר אחר לא יספק את הסחורה.