סקירה: ליטל מיס סאנשיין, תיאטרון ני וולסי (הופעת סבב בבריטניה) ✭✭✭

פול טי דייויס מבקר את הצלחה קטנה בשמש בתיאטרון ניו וולסי כחלק מסיבוב ההופעות בבריטניה.

המחזמר הצלחה קטנה בשמש

תיאטרון ניו וולסי, איפסוויץ'

24 במאי 2019

3 כוכבים

לוח זמנים לסיבוב בבריטניה

״איך כותבים מחזמר מצליח? פשוט. תעשו סרט, וחכו שלושים שנה עד שיעבדו אותו – זה יקרה בסופו של דבר.״ כך אמר אחד הצייצנים בטוויטר, וזה נראה שכל להיט קולנועי מה-80 עובר טיפול מוזיקלי ומכניסים בו כמה ריקודים. זה תמיד מסובך, כי לנושא יש בדרך כלל גורם זיהוי חזק שמביא קהל, אך זה אפילו יותר מסובך לעבד להיט פולחן – אחד מאותם סרטים עצמאיים שפרצו לידע הציבורי הרחב, כשהקהל לרוב אוהב אותו ומגן עליו. הצלחה קטנה בשמש היא מקרה כזה, ובעיבוד מחודש מאז ההופעה הראשונה בתיאטרון ארקולה, הגיעה הגרסה המוזיקלית של הסרט האהוב והזוכה באוסקר לתיאטרון ניו וולסי.

זהו סיפור מקסים ונפלא על משפחת הובר בעייתית, שמתאחדת כשבתם אוליב מגיעה, (קצת במקרה), לגמר תחרות היופי הצלחה קטנה בשמש, מה שמצריך מסע דרכים לקליפורניה. סבא הוא מכור לקוקאין, שסולק מבית האבות שלו בשל עבירות סמים והטרדה מינית, אמא שריל היא הסלע שמנסה להחזיק את המשפחה יחד, אבא ריצ'רד הוא אופטימי נצחי שהצעדים שלו להצלחה מאתגרים את סבלנות המשפחה, הבן דוויין נדר לשתוק עד שיתקבל לחיל האוויר ושונא את משפחתו בכל מקרה, ודוד פרנק המתאבד מצטרף אליהם אחרי שניסה להתאבד כשהתאהב באחד התלמידים שלו. כמו בכל סיפור הדרך, מתבהרים ומתגלים זה על זה ככל שהם מתקרבים להיות יחידה תפקודית.

ההפקה מצולקת להפליא, והיות והכול תלוי באוליב, לילי מאי דנמן, (בערב בו צפיתי), הייתה מושלמת, מקסימה, תמימה, וקוטעת את הבלגן שמשפחתה יצרה בקלות. לוסי או'ברין הייתה מצוינת כאמא שריל, על הסף של התפרקות אך מחזיקה את הדברים יחד, ובשיתוף פעולה עם גבריאל ויק מצוין כריצ'רד, הם יצרו מרכז חזק של יחידת המשפחה, גם אם נראה שהם כישלונות. סב קיאוסגריאן כיוון נהדר, נכון לדוויין החרדתי והשחף שקט, וכדוד פרנק, פול קיטינג הביא מלנכוליה מעולה ורחמים עצמיים, המעורבים עם המינון הנכון של אנרכיה להדליק את המשפחה. הטוב ביותר היה מארק מוראגן, בתור סבא חסר הפוליטקלי קורקט, שמשתמש בסמים וסקסי ובאותו זמן מעורר סימפתיה, המספק אנרגיה שהניעה היטב את המחצית הראשונה. עם זאת, הוא פחות גס וכורטי כאן מאשר בסרט, וזה חבל, אך אהבתו לנכדתו מספקת אחת מהקשרים המרגשים ביותר בהצגה.

אך יש כאן בעיה, וזו בעיה די גדולה בהתחשב בכך שמדובר במחזמר. המוזיקה שוכחת מיד. בעוד הספר מאת שותפו של סונדהיים, ג'יימס לפין, חזק, המוזיקה והמילים מאת וויליאם פין מרגישות מאולצות על מהלך העניינים. רוב המילים הן בצורת דיאלוג, כך שהיה עשוי לעבוד טוב יותר כמחזה, ושירים רבים חסרים את ההשפעה הרגשית הנדרשת בנקודות מפתח בסיפור. לדוגמה, כשמונגה על ריצ'רד על אביו, סבא אינו מופיע להגיב עם הצד שלו של הסיפור, זה מרגיש חד ממדי. ואם ראיתם את הסרט תדעו את זה, אם לא – אזהרת ספויילרים – סבא מת במסע, כאן בתחילת ההפסקה, ואנחנו באמת מתגעגעים אליו במערכה השנייה. אוליב גם מקבלת כמה ״ילדות מרושעות״ שתוקפות אותה, והמבצעות הללו גם משחקות בדמות מלכות היופי בתחרות, אך הן הרבה יותר מבוגרות מאוליב, ובכנות, זה נראה מוזר. הדברים לא עוזרים עם כמה כתובות רציניות שנועדו רק לתת לבנות זמן להחליף תלבושות.

עם זאת, כשאוליב רוקדת, והיא תופסת בצורה מושלמת את האווירה הלא נוחה המקורית, ומשפחתה מצטרפת אליה בריקוד כאקט של מרד נגד הרשויות, זו הנאה מוחלטת ואי אפשר לא להריע להם. אם המוזיקה תשופרה, הייתי שוקל לקחת את המסע הזה שוב. אבל זה עובד טוב יותר כהצגה, במקרה זה אני אשאר בבית ואצפה ב-DVD של הסרט. חבל, כי ההפסקות המוזיקליות גורמות להצגה לעצור ולהתחיל כמו הקרוון של ההוברים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו