ביקורת: לחיות בין שקרים, תיאטרון Kings Head ✭✭✭

לחיות בין שקרים (#Festival45)

תיאטרון הראש של המלך, איסלינגטון

16/11/15

3 כוכבים

רכישת כרטיסים

שקרים באים במגוון צורות וגדלים. יש את השקרים שאתה מספר לאחרים, או שנאמרים לך. השקרים שאתה מספר לעצמך, באופן מודע או לא, והשקרים שמתחילים להתהוות לאט, כשחצאי אמת ותחמונים שמספרים להקל על הדרך הנוחה בעבודה או ביחסים אישיים מתגבשים לבסוף להונאות מלאות. ולבסוף, יש את השקרים שאנשים מספרים כלאחר יד, מתוך שעמום ורק בשביל הכיף, כדי להפוך יום אפור למלא צבע חולף.

כל אלה מוצגים ב'לחיות בין שקרים', חלק מ'פסטיבל 45' שמתקיים בתיאטרון הראש של המלך.

אין תפאורה ממשית למקום, רק הקהל בשלושה צדדים וכמה כיסאות. יש ארבעה שחקנים, כולן נשים, וההצגה נכתבה והופקה על ידי החברה Underfoot Theatre, עם בימויה של פלורנס בל, ומתרחשת בקצב ישיר מעט מעל שעה.

הפעולה משלבת את הסיפורים והמשברים המתפתחים של ארבע נשים שחייהן מתבססים בדרכים שונות על סדרה של שקרים. זה מוגדר כדרמת קומדיה, אבל הטון ברובו רציני וקודר, כאשר החריג היחיד הוא הקשר שנוצר מתוך שקרים לשם הכיף. חלק רב מהחומר מגיע בצורה של מונולוג או דיאלוג עם המפגש היחיד של ארבע הנשים בתחנת רכבת בתחילת ובסוף ההצגה. בעוד שיש בזה היגיון, אני חייב לומר שאני מוצא בזה הזדמנות שפספסה, הזדמנות שהלכה לאיבוד לקחת את הפעולה והאינטראקציה לשלב נוסף.

לינדזי (אורלה סנדרס) היא אשת קריירה שנמצאת במסירות לתחום שעדיין לא מפרטים, בפרויקט IT אליו היא נקשרה בצורה מוגזמת עד כדי כינוייה 'התינוק שלי'. חייה סובבים סביב התחלה מוקדמת בבוקר, ביקורים אצל אמה המשותקת בבית אבות, והיתקלויות מתסכלות עם הבוס שלה בעבודה, שמסתכל על 'התינוק' שלה בצורה שונה ממנה. הכל מיועד להסתיים באסון עם אשליה עצמית שמזמינה אשליה סופית מאחרים.

סנדרס מביאה היטב את העוצמה של הדמות שלה והשפעות מזעזעות שהאשליה העצמית שלה גרמה להתנהגותה השגרתית: התפרצויות תשוקה, והשמצות מוגזמות של אחרים, וגם מערכת יחסים לא נוחה בין אהבה לשנאה עם אמה. עם זאת, כתיבת הדמות משאירה משהו לרצות. יש מעט מקום להתפתחות וסיפור. אנחנו יודעים מההתחלה לאן הדמות הזו הולכת ולא מתווספים אלמנטים רבים לסיפור לאחר שלמדנו את התרחיש הראשוני. זהו מקרה מסוים שבו אינטראקציה עם דמויות אחרות תהיה מנגנון טוב לשימור ולהתפתחות בסיפור האישי.

אליס (מגדלנה מקנא) מוצגת גם כעלילה סולו למצהל הגדול, למרות שבכמה סצנות מכריעות היא בטלפון או משאירה הודעות קוליות שבהן מעורב אדם אחר, בין אם בעלה העתידי חסר היציבות והפטריארך שלה, הארי, (מדובב על ידי כריסטופר שרווד) או אחותו, קרול (אלכס גרלה). היא מתחילה את ההצגה באמונה שיש לה חיים מושלמים בהם היא מתכוונת להתיישב עם הארי ולהקים משפחה. לשם כך היא ויתרה על הזדמנות עבודה נפלאה בהגשת טלוויזיה.

הדברים מתדרדרים במהירות כאשר נעשה ברור שהארי מתכנן לעזוב את אליס עבור מישהי אחרת, ושהם לא יתחתנו ולא יקימו משפחה. בנקודה זו הדמות הופכת לחוסר יציבות היסטרית מול העובדות, ונחישות לגרום לסצנה אחת מביכה אחרי השנייה – בבר קראוקי, בעבודתו של הארי, ובכיתה של ילדים שם היא לא מצליחה לשמור על קור רוחה.

לשחקנית בתפקיד זה יש שפע של הזדמנויות היסטריוניות ומקנא ממציאת רגעים יפים כאן, אולי הכי טוב מכולם בהמשך בשאלות ותשובות עם הילדים שבו התמוססות הדמות שלה היא הכי מרגשת. עם זאת, עבורי, ההתקשרות התחילה יותר מדי אינטנסיבית ואורוטית, אפילו כשהכל נראה טוב. זה צמצם את התחום של מסע הפסיכולוגי הפוטנציאלי וסימן את התוצאה הסביר מאוד באופן ברור. כמו קודם אני חשבתי שהכתיבה הונחה באופן גלוי מדי את כל הקלפים של הדמות הזו מראש מעט מכדי שהתפקיד יוכל באמת לספק. שוב, עבור דמות נזקקת שכזו, שותף לשיחה, בין אם סימפטי או לא, היה נותן לשחקניות יותר תחום ואנרגיה לתפעול.

קים (אלכס גרלה) היא צעירה שחיה על הקצה המסוכן של הדברים: עוני, סמים, חבר, שעשוי להיות מתעלל, ופרק כף פה פצוע נמצאים בראש מחשבתה. היא מדווחת לחדר מיון בחיפוש אחר מרשם לכאב. האם זה לכאב אמיתי או כדי להוסיף לה תלות? ישנם אלמנטים של מסתורין בדמות שלה בוודאי.

עם זאת, במסתורין היא מוברת על ידי לורה (ג'ואן פיצג'רלד), שנראית כמקצועית רפואית אבל מסתבר שהיא לא. לורה מבטיחה לתת לקים מרשם אם תחשוף את סודותיה, כשהיא עושה זאת, היא מקבלת יותר ממה שדמיינה ובטוח לא מרקח. לורה מאמצת מספר תחליות: לסבית אגרסיבית, אשת כעס ואכזבה, ועוד, עד שנראה שהיא נהנית משקרים לשם עצמם, או לפחות מערכת יחסים יצירתית ביותר עם האמת. היוצרות מתהפכות וקים מופיעה כאחת שגרתית ואורתודוקסית למרות סגנון חייה החלופי.

הצבת זוג הדמויות הזו יש לה מוזרויות וקצוות רפויים, אולי בכוונה כך. אבל יש לה התקדמות ואינטראקציה מעודנת, שמה שחיוני לתת לדמויות דחיפה גדולה יותר, והביצועים להתחרדות ממוקדת יותר. שתי הנשים מגיבות היטב אחת לשנייה ומדגימות את האינטראקציה היצירתית המשותפת, ולעיתים כיף, שעשויה להימצא בשקרים. המחזה בכללותו ייהנה מיותר מזה, אפילו שיש לו נקודות חשובות להעביר על הימצאות השקרים בחיים שלנו. המציאות והפנטזיה הם אחרי הכל ספקטרום, וזה כיף יותר וחושף יותר לחפש את מצב הסטפס על הדרך בחברה. יש כאן כמה רעיונות טובים מאוד וכמה מאפיינים עשירים, אך אם המחזה ייסע לאדינבורו או למקומות אחרים בפסטיבל הפרינג', אז זהו כיוון ההתפתחות שאני ממליץ עליו.

'לחיות בין שקרים' מוצג בתיאטרון הראש של המלך עד 22 בנובמבר.