חדשות במה
סקירה: Lunatic, TheatreN16 ✭
פורסם ב
31 באוקטובר 2016
מאת
ג'וליאן אבס
מְטוּרָף
תיאטרון N16
30 אוקטובר 2016
כוכב אחד
תיאטרון N16 הוא חברה שאני רוכש לה הרבה מאוד הערכה: ראיתי כמה מההפקות שלהם מאז שהגיעו לחלל החדש והמרתק שלהם ב-The Bedford בבאלם, והובלתי לסדרה של מיקומים יוצאי דופן ומפתיעים, כדי לחוות דברים שלא יוצא לי לראות בחיי היומיום. בין אלה, ה'League of Youth' המרשים – מודרניזציה נפלאה של איבסן על ידי הסופר-במאי המוכשר וויט הרטפורד – עדיין עומד כדוגמה לתיאטרון פרינג' במיטבו. כאשר שמעתי שהפרויקט הבא של הרטפורד הוא 'דרקולה' של בראם סטוקר, הייתי נרגש.
באופן בלתי נמנע, נכנסתי לחלל הגדול של 'תיאטרון הגלובוס' בקומת הקרקע של המתחם אתמול עם כמה ציפיות לגבי מה שעמדתי לראות. הרטפורד הוא יוצר תיאטרון חכם מאוד ודמיוני, וסטוקר מציע לנו חומר גלם לעבודה שעורר תגובות רבות. כל מי שנוגע בחומר הידוע הזה לא יכול להימנע מהגעת קהל עם המון רעיונות מוקדמים, במיוחד כאשר הם מזכירים לנו את המורשת הזו על ידי השמעת 'Bela Lugosi’s Dead' של באוהאוס בעוצמת מועדון.
העיצוב, מאת בן ג'ייקובס, הוא נועז, בוהק ומתעמת: סביבה עכשווית ומוסדית, עם שולחן, מיקרופון, מכשיר הקלטה גלגל לגלגל, מסך הקרנה, ואפילו חומת בלוקים נמוכה. עד כה, מעודד. רופא, או עובד כלשהו, יושב, מכווץ על השולחן, ואז שני סדרנים מביאים את 'החולה', מר רנפילד (כריס ספירידס), שקולו הרם חותך את השקט, כאשר אנו מתחילים לשמוע גם מהרופא שלו: ג'סטין סטיילי, שהשקעת קולו נוטה לדימינואנדו.
הפרוזה של סטוקר נקראת די טוב על הדף, אך היא די בלתי ניתנת לשליטה כשהיא מדוברת בקול רם. רוב הפרשנויות, אם כן, פותרות כמעט את כל מה שהוא כותב. לא כאן. אנו מקבלים, לכאורה, מקטעים מהחומר שמסתובבים בדרכו המאוחרת של הוויקטוריאנים בין רעיון מתנשא אחד למשנהו – ההיפך הלשוני והספרותי של מה שעינינו צריכות לראות: חולי נפש מסוממים בכדורים; ניצול חולים פגיעים (כולל אונס); אורות לבנים מסונוורים, אולי רפרנס לשיטות עינוי של ה-CIA? המרחק בין הטקסט להפקה נפער כמו קרח, דרכו קשה יותר ויותר לכל רעיון – שלא לדבר על תחושת מעורבות – להימתח.
לאחר כשעה מזה, מופיעה 'דמות' שלישית: כשהיא סוף סוף מדברת, היא כה מושתקת עד שגם בשורה השנייה, היה קשה לשמוע מילה ממה שאמרה, סורקה בנון. ובכן, אולי לא היינו אמורים להתרכז במה שנאמר. על מה כן, אם כן? עוד ביצוע מאוד סטטי ובלתי מובהק בעליל. אבל מה התועלת? זה אף פעם לא היה ברור.
בסופו של דבר, החברה של הרופא, נינה – אחות הכלה לעתיד שנפטרה, לוסי - הולכת לחדר של המשוגע, רנפילד, והם מקיימים יחסי מין. לא ברור איך היא נכנסת; עם זאת, המשוגע הזוכה בתואר נעלם. דוקטור ג'ונתן הארקר נותן לדעת שהוא שומע קולות בראשו: ואז הפציינט המשוגע שלו חוזר... עירום ועטוף בדם. הבחורה אז גם יוצאת לגלריה שמסביב לחלל, גם עירומה ומרוחה בדם. רנפילד תוקף את הארקר, נושך אותו כמו ערפד, לפני שהוא בורח (לאן?). ואז אנו מבינים שכל זה קיים רק כפנטזיה בדמיונו של הארקר! וזהו זה.
קבלו את המיטב מתיאטרון בריטי ישירות לתיבת הדואר שלכם
היו הראשונים להגיע לכרטיסים הטובים ביותר, הצעות בלעדיות וחדשות אחרונות מווסט אנד.
אתם יכולים לבטל את המנוי בכל עת. מדיניות פרטיות