ביקורת: משחקי סנדוויצ'ים, טוקינג הדס, iPlayer ✭✭✭

ג'וליאן איבז סוקר את לוסיאן מסמאטי ב'משחק כריכים' מאת אלן בנט כחלק מ'ראשים מדברים' ב-BBC iPlayer.

לוסיאן מסמאטי ב'משחק כריכים' משחק כריכים ראשים מדברים BBC iPlayer 3 כוכבים צפה עכשיו ראשית כל, אני חייב להצהיר על עניין אישי: במשך שנים - או שמא עשורים? - אני מנסה להבין את השיגעון הלאומי להצגות אלו.  ברור שהם תפסו את רוח הציבור כשהם הופיעו לראשונה, והשתקעו - כפי שכמעט שום אוסף מיני-דרמות אחר לא עשה - בתודעה הכללית בצורה שהופכת אותם ל'אייקוניים': אובייקטים של הערצה מיסטית ופולחנית, שמציגים בפני המאמינים בזמנים של דבקות דתית מיוחדת - כמו חגים בנקאיים, פסטיבלים גדולים.  ועכשיו, במהלך הסגרים. זהו מאוד תצוגה של מעמד הביניים הגבוה על 'חיי הפארק': אנו מתבקשים לראות הכל דרך עיני המספר, בגילומו של לוסיאן מסמאטי, שמממש כל ציפייה ממעמד העובדים המדוכאים.  הביצועים שלו נשלטים להפליא, והבימוי של ג'רמי הרין מכל וכל טבעי ואמין ככל שהוא יכול להיות בתנאים אלו, אם כי הימנעות מצילומים ארוכים או מכוננים וחוסר פעולה ללא תחילית של דיאלוג בנט הופך מעיק לעיתים.חיים מעמד הפועלים עוברים כדבר שאף אחד לא ירצה להיות חלק ממנו, מה שמתאים בדיוק למסלול החיים של המחבר, אלן בנט.  האחד עשרה פלוס, בית ספר התיכון ואוקסברידג' פתחו את הדרך החוצה משורות ההמונים ולהשבה של מספרי המעמד העכשווי הבריטי (שנפגעו כה רבות מהמלחמות העולמיות), והקול שאנחנו שומעים בעבודתו הוא קול מועתק, קמוס מאזורי המקורות שלו ומעוצב למשהו שנשמע מקובל במקומות ה'ספרות הגבוהה' של SCR, ה-BBC ומקומות אחרים בהם קולות כאלו נוטים להישמע.  אנחנו מקבלים רשימה כמעט טקסומית של תכונות טיפוסיות לחיי אנשים פשוטים במונולוג הזה לפארקי מסמאטי.  זה מועבר בצורה מובלטת, סגנונית, של דמויות ה'מעמד הנמוך' של בנט, שתמיד נשמעות לגמרי אמינות, אבל אף פעם לא ממש 'מציאותיות'.  עם סופר זה תמיד עניין שמעמדות ה'נמוכים' מצוטטים דרך דפי העיתון העדינים של עיתון יום ראשון, אולי 'מדור התרבות', אולי 'ביקורת', אבל לעולם - למרבה הצער - לפי תנאים שלהם. הטכניקה של בנט, דרמטית, היא בעיקר משחק של 'חתול ועכבר': הוא מזין את קורבנותיו - את קהל הצופים שלו - כמה חלקי מידע קטנים בדיאלוג שיכול להישמע בכיכר אלברט או ב'רחוב', אך לעיתים נדירות בדרך כלל.  לא משנה.  הוא אז משלב בדיונם הקליל, כמעט חסר המשקל, חוטים של גוון רציני יותר, מסובך: היעלמויות בלתי מוסברות, פריטים לא מתאימים שמונחים במקומות שונים בעולם הקורא, מרמזים על בעיות אפשריות.  ברגע שהקהל מתחיל לתפוס את ה'רמזים' האלו, המחבר אז עוזב את העימות איתן ומסתובב לתוך עיכוב נוסף. אבל יש לו מטרה רצינית יותר בראש, מסתבר.  הפושע התחתון הזה כאן נתפס על ידי הרשויות ולא מצליח להימלט מפשעו.  כמה אחרת יכלו להיות הדברים, תוהה אחד, אם הוא היה לבן, ממעמד הביניים, אולי רק 'נספח' לעוולה של אדם אחר, כי דמויות כאלה בארץ בנט, לפי הניסיון שלי בעבודתו, נוטות להימלט מאצבעות הצדק האחיזות.  זו , כמובן, מסר של הרגעה עמוקה לכל אלו שם בחברת הצופים אשר אולי היה להם מגע משלהם עם שובבות, וייתכן שיש בכך דרך - מי יודע? - להסביר את משיכתו לארץ 'אנגליה התיכונה', שלעיתים נדמה כי רואים בו כבעל כמעט תובנה ומשמעות נבואית וכוח.בינתיים, מוזיקת הפסנתר נעימה תופפת בעדינות ברקע, ומקנה אשלייה של תוכן בורגני על עולם הפרולטארי זה.  אוקיי; אם אתם אוהבים דברים כאלה, זה יעסיק בקלות כמה רגעים פנויים ביום שלכם.  תענוג מועדף על חלק, אך עוד מאותו הדבר עבור אלו שמבקשים לראות או לשמוע את התמונה הזו של הארץ הלא-כל כך מאושרת שבה הם חיים. ביקורות אחרות ל'ראשים מדברים' קראו את הביקורת שלנו על אישה רגילה קראו את הביקורת שלנו על הכהניה קראו את הביקורת שלנו על חיילות ונלחמות קראו את הביקורת שלנו על הזדמנותה הגדולה קראו את הביקורת שלנו על הכלב החיצוני קראו את הביקורת שלנו על מיטה בין העדשות קראו את הביקורת שלנו על יד האלוהים