ביקורת: חיים פרטיים, The Mill at Sonning ✭✭✭✭

טים הוכשטראסר סוקר את 'חיים פרטיים' של נואל קווארד המוצג כעת ב-The Mill at Sonning.

דארל ברוקיס (אליוט צ'ייס) וטום ברקלי (ויקטור פריין) בחיים פרטיים. צילום: אנדריאס למביס חיים פרטיים

The Mill at Sonning

7 ביולי 2019

4 כוכבים

הזמנת כרטיסים

ביקור ב-The Mill at Sonning הוא חוויה נעימה בדרכים רבות. כפי שהשם מרמז, התיאטרון ממוקם בטחנת קמח לשעבר שבה גלגל המים עדיין מסתובב ומתערבל במה שהוא כיום הבר. הטחנה פעלה עד 1969 והיא משולבת במרקם ההיסטוריה האנגלית, עם תפקיד בדומסדי בוק ובמלחמת האזרחים האנגלית. האתר נמצא על אי בתמזה עם קלוניס כשכנים, ונופים רבים של הנהר נפתחים מכל זווית. אפשר לשבת במרפסות ובמדשאות שונות ולצפות בדרקוני מים מרקדים מעל המים ולהרגיש שאתה על סירה כמו על יבשה.

מעבר לתחושת הבריחה הכפרית-מימית (שהיא למעשה קרובה ללונדון הודות לתחנת רידינג הסמוכה), התיאטרון מציע חוויית סעודה מצוינת כהקדמה לכל מופע. בופה איכותי באחד מחדרי העלייה חצי המיוערים מעניק הכנה טובה לפינוקי הדרמה הבאים, בין אם זה בשעות אחר הצהריים או בערב.

כעת, התיאטרון מארח הפקה חדשה של חיים פרטיים של קווארד, המבוים בסגנון תקופתי שנות ה-30 על ידי טאם וויליאמס. מדובר בבחירה שמתאימה מאוד לאינטימיות של תיאטרון עם 180 מושבים. לאחר סקירה אחרונה ב-The Globe, הייתה הנאה אישית להיות באווירה שבה השחקנים אינם צריכים להתאמץ רבות בהקרנה, ובו הלחישה הקטנה ביותר תהיה נשמעת בקלות. כשאתם תופסים את מקומכם, הסצנה הראשונה למערכה המפורסמת של המרפסת גלויה, ונגן אקורדיון מכוון את האווירה עם מנגינות רומנטיות ונוסטלגיות, מעריך את כוח הזיכרון ואת 'מוזיקה זולה' שיוצרים נושא חשוב במחזה עצמו. למרות כל המוכרות שלו, חיים פרטיים הוא מחזה שקשה להציג. נכתב על ידי קווארד כרכב וירטואוזי הן עבורו והן עבור גרטרוד לורנס, הוא דורש מארבעה שחקנים מומחים לפעול ברמה הגבוהה ביותר על פני שלוש מערכות שונות ומנוגדות למדי. כשאלן ריקמן שיחק בתפקיד הראשי ב-2001, הוא תיאר את האתגר במונחים אילו: 'במערכה הראשונה אתם על המרפסת בקומדית רסטורציה; במערכה השנייה אתם עושים צ'כוב; במערכה השלישית אתם בקומדיה של פיידו.' על פני השטח הנוצץ שלו נראה כקומדיה קלה של נימוסים בלבד, אך למעשה מדובר בשלושה אתגרים נפרדים הבוחנים טכניקה וטווח רגשי ברמה הגבוהה ביותר.

אווה ג'יין וויליס ודארל ברוקיס ב'חיים פרטיים'. צילום: אנדריאס למביס

בסטנדרטים המחמירים הללו, הפקה זו עושה עבודה טובה מאוד, אם כי לא בכל הקטגוריות. מערכה ראשונה מבוצעת במומחיות, כמו גם מערכה שנייה, למעט הדקות האחרונות השיאיות, אך מערכה שלישית אינה כקצבית מספיק כדי לעמוד בדרישות הפרדוקסאליות של הסיטואציה שיש להתיר.

במערכה הראשונה כולם מנסים להתנהג בצורה הטובה ביותר, ותכונות של ארגון, הטיה, עיתוי מוערכות במיוחד. אם אלו מבוצעות היטב אז כל מיני משמעויות חבויות ומובנות יכולות להיות מועברות בקלות לקהל. כל ארבעת השחקנים מצליחים בזה במומחיות, והכול חולף בזמן קצר מאוד. מבחן הוא איך משפט המפורסם 'שטוח מאוד, נורפולק,' נאמר. קצר מדי והבדיחה הולכת לאיבוד; הפסקה ארוכה מדי וכוונותה תהיה מוגזמת. אווה ג'יין וויליס, בתפקיד אמנדה, משחקת בדיוק נכון, ויש לה פרס של צחוק גדול מהקהל.

התפקידים הצעירים, סיבל וויקטור, עלולים לעתים להיחשב כהנגדה לא מובטחת לשני התפקידים הראשיים, אך אין זה בהכרח כך. תפקידים כאלה יכולים להיות הכשרה מצוינת לדברים טובים יותר וגדולים יותר (לורנס אוליבייה שיחק את ויקטור בהפקה הראשונה!). שני השחקנים כאן מבצעים עבודה טובה עם חומר שאינו נראה מבטיח. לידה פרקינס, ככלה החדשה סיבל, יוצרת קשת משכנעת בין החובבת רכה לעצמית ובוגרת אימפולסיבית. באותו אופן, טום ברקלי יוצא מהמשפט של איש אנגלי-בחו"ל כדי לגלות את הדמות הקשוחה ואפילו התחכמת שלו עד הסוף. אין קרבנות פגיעות עד סוף המחזה הזה, והשחקנים הללו מנצלים את כל ההזדמנויות שהתפקידים מעניקים להם.

כזוג המרכזי, אליוט ואמנדה, דארל ברוקיס ואווה ג'יין וויליס מביאים את הכימיה האמינה, החלקה שצריך לשכנע את הקהל שזהו זוג שלא יכול לחיות עם או בלי זה. הם ממחישים שעמום שביר לעולם שמסביבם ותחושת מעשה שובבה וסכנה, בחלקו מבוססת על רצון להימנע מהמלנכוליה ולהימנע מלהביט בשוממות חייהם שלהם. זו מועברת היטב במערכת השנייה, שמבוצעת בדירתה של אמנדה בפריז, שזה לב המחזה והמורכב ביותר להביא. איפה שזה נופל במעט קצר זה בשיא שבו לא ממש מאמינים בקרב שמתפתח ביניהם, למרות קרדיט לבמאי קרבות בתוכנית. זה קצת יותר מדי נוח ובטוח, בעוד שבאמת צריך דקות חמורות ומתרונטות בנקודה הזאת בתוך הפעולה.

במערכה שלישית הכל נראה קצת צפוי מפני שהכיוון הוא מעט איטי מדי לקומדיה הפארסת של דלתות נפתחות ופתיעות לא צפויות (אבל יש תור מעולה מאוד מצד סליה קרוז-פיניגן כמשרתת, לואיז). אולי חלק מהבעיה טמונה במערכת במקרה הזה. נדמה כמגונה לבקר את הבריאות היצירתיות של מיכאל הולט, שנעשות במקום, מושלמות בפרטי התקופה, ומתקפלות באופן עדין זו וזו; אך המערכת האחרונה מתרחשת בחלל מאוד צפוף, ואולי זה מסביר את מידת זהירות של השחקנים.

בכלליות, The Mill at Sonning מציעה חוויה נעימה שבה ההקשר והמטבח משרים תחושת סיפוק והתנתקות משגרת היום יום, המתאימה להערכה של מחזה כזה, שעושה מעלה מהעברת כל מציאות לא נעימה מהעין לזמן מה. קווארד בוודאי היה מאשר. והפקה האלגנטית עצמה, בעוד שאינה מסלקת זיכרונות של אחרים, עומדת השוואה עם גרסאות ווסט אנד, ויש בה מעלות ומלאכת דרמה מסורתית שמעט מוצאים שם.

עד 3 באוגוסט 2019

הזמנת כרטיסים ל'חיים פרטיים'