ביקורת: פיגמליון, התיאטרון של מערב יורקשייר ✭✭✭✭

נטלי גאווין ב"פיגמליון". צילום: מנואל הארלן פיגמליון

תיאטרון ווסט יורקשייר

8 בפברואר 2017

4 כוכבים

הזמינו כרטיסים

עדכון מחזה כלשהו לתקופה עכשווית עם מאפיינים עכשוויים מעלה בהכרח שאלות על יכולתו של המחזה ל"התגבר" על התקופה המקורית שלו ולהוכיח את רלוונטיותו בהקשר זמן שונה. במקרה של "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שו, שאלות אלו נראות רלוונטיות במיוחד: האם סיפור על נערת פרחים שמבוצע שיפור במעמדה בחברה באמצעות שינוי דיבורה יכול לעבוד בתקופה שבה דמויות כמו ג'ייד גודי הן אייקוני תרבות ותוכניות ריאליטי רבות מעודדות שימוש בניב. התשובה לגבי ההפקה המשעשעת והמחשבתית של תיאטרון Headlong בתיאטרון ווסט יורکشייר היא כן מוסמך.

מוסמך מכיוון שמתחת לאינספור החידושים המחשבתיים והויזואליים שהביא במאי סם פריצ'רד, קיימת הבעיה המרכזית שבריטניה בתחילת 2017 השפה שבה אתה מדבר- ואף המקום ממנו אתה מגיע- אינם מהווים עוד חסם גדול למוביליות חברתית כפי שהיו פעם- מה שממעיט מהעוצמה של הבטחתו של היגינס להפוך את אלייזה דוליטל על ידי שינוי דיבורה. בנוסף, שינוי המראה שלה הוא פחות דרמטי פשוט בגלל שהאופנות התחלפו – ממעיל בלייזר ומכנסי ענתיקה לחליפה וגרביונים הוא חזותית פחות דרמטי מהמעבר ממדים מלוכלכים לתלבושות אדוארדיות.

נטלי גאווין ואלכס בקסט ב"פיגמליון". צילום: מנואל הארלן.

לאוהבי המחזה המקורי, החידושים החתומים של Headlong בתחום הצליל והחזותיות מציעים הרבה אתגר. רצפי מילים וקולות תנועה מורחבים שמושמעים שוב ושוב, וסצנה ראשונה שלמה בה מועמדים השחקנים על ידי קולות של אחרים בתבונה ותחכום מאלצים אותך לחשוב על הטבע של הדיבור, מה הוא ואיך הוא מגדיר אותנו. עבור המקל הישן הזה בבוץ, זה היה מקרה של 'פחות זה יותר'; סצנה בה גברת פירס, הקול של ההיגיון המעשי של היגינס (ששודרגה בהפקה זו מעוזרת בית לעוזרת מעבדה) רוקדת לצלילי ביט דיסקו היפ הופ הרגישה כצעד אחד רחוק מדי.

עם זאת, הבסיס האיתן של הערב הוא מחזה שהינו גם אינטליגנטי וגם מונע דמויות ושואל שאלות מוצקות מהקהל שלו; במקרה זה, זה מתבצע על ידי צוות חזק; בולטת ביניהם הייתה ליזה סדובי כאימו של היגינס שהצליחה להעביר באמנות את כל חייה של אהבה, ציניות ושחיקה כלפי בנה הבומבסטי לסדרה של אנחות ומשכות כתפיים ואיאן בורפילד כאביו של אלייזה שסיפק אחד מדיאלוגי ה'שוויים' הישירים לקהל בצורה של קומיקאי סטנד אפ עם מיקרופון וזרקורים.

צוות השחקנים של פיגמליון. צילום: מנואל הארלן

לסיכום, לכל הפקה של פיגמליון יציב או ירד איכותה על פי אלייזה והיגינס: כאן זוג נטלי גאווין ואלכס בקסט היו מופלאים. המבטא של גאווין מברדפורד (בפועל דנהולם ליד ברדפורד) לא חרג בכלל; למעשה זה היה הרבה יותר טוב מהרבה אלייזות ב'מונוקני' שראיתי בעבר. הקטעים הקולנועיים של Headlong שירתו אותה היטב ואיפשרו לקהל לראות את טווח הרגשות האצורים לה על פניה, משכים אותם למסע הרגשות הכואב של אלייזה דוליטל. גאווין קיבלה איזון יעיל על ידי בקסט שתרם לדמות שיכול להיות שהיא מופחתת לפומבסט מתנפח עומק ואמינות אמתיים. דאגתי כאשר בנקודה מסוימת גאווין שרה מספר מ'הליידי המקסימה שלי' שההפקה תלך בעקבות ההשפעה השגויה והסנטימנטלית של המחזמר הזה (שאחד מהם שו שנא) אך לא היה מקום לדאוג. במחזה על כוחו של הדיבור, הרגש ביחסים שלהם מוצג בסצנה סופית מרגשת דרך מבטים ומשיכות כאשר באופן אירוני הדיבור לא הצליח להם, בקסט בפרט שיחק נכונו ונגד ואחר כך על טקסטו הבומבסטי של שו ואפשר לנו לחוות את האדם הרגשי שמתחת לבראון.

עד 25 בפברואר 2017

הזמינו כרטיסים לפיגמליון בתיאטרון ווסט יורקשייר

גבי סינג צ'רה ונטלי גאווין ב"פיגמליון". צילום: מנואל הארלן

ליזה סדובי ב"פיגמליון". צילום: מנואל הארלן

נטלי גאווין ואלכס בקסט ב"פיגמליון". צילום: מנואל הארלן