ביקורת: Shirleymander, תיאטרון Playground ✭✭✭✭

ג'וליאן אייבס סוקר את ג'סיקה מרטין במחזה שירלימנדר על ליידי שירלי פורטר שמוצג כעת בתיאטרון פלייגראונד בלונדון.

ג'סיקה מרטין בשירלימנדר. צילום: סיימון בורסמן שירלימנדר

תיאטרון פלייגראונד

25 במאי 2019

4 כוכבים

הזמן עכשיו

כל הכבוד לג'סיקה מרטין על ההופעה המרשימה שלה כליידי שירלי פורטר בחקירה החדשה והמעמיקה הזו של שחיתות במועצת וסטמינסטר העירונית (בלונדון). בעידן שבו אנו מחפשים יותר ויותר תפקידים לנשים בתיאטרון - ונשים בגרות מסוימת - תפקיד זה מתפוצץ כמיצג זיקוקים בערב ראש השנה על הבמה המורכבת של גרגור דונלי ומקריא עידוד סוחף וקהל נדהם מנופף.

אנחנו מבינים שאנחנו עומדים לחזות במשהו מרהיב כאשר אנחנו נכנסים לעולם המוזר, בצבעי בסיס, כל האדריכלות המרובעת והמנוגדת, עם רצועות דקיקות של ניאון זוהר (תאורה, שרי כהנן), שהחיים הארעיים של משתתפי המחזה עוברים עליהם בנוחות ככל האפשר - וזה אינו מרבה, בעוד פס-הקול המוזיקלי המפיל של להיטי שנות השמונים (סאונד, איבון גילברט) מתנגן בעוצמה ואופטימיות. המלבישה של ג'ואנה מקדונלד מעבירה אותנו דרך זיכרון מראה הצבעים שלה, ריצ'רד מוואבי בתסרוקות ייחודיות, והמחזאי גרגוריי איוונס מחזיר אותנו לחייו ולזמנים של אחת הדמויות העירוניות המוכרות והבלתי נשכחות מאז ט. דן סמית', מנהיגת מועצת וסטמינסטר, שירלי פורטר.

ג'ק קלאף וג'סיקה מרטין בשירלימנדר. צילום: סיימון בורסמן

הטקטיקה הגדולה שלו מגיעה בתחילת הערב, כאשר אנו רואים את פורטר ברגע אינטימי לא מחייב כאשתו המטפלת בבעלה המבוגר והחולה (ג'ק קלאף, בקלטנו מדמותו של האישה שעובדת במשרה חלקית: כל האחרים מקבלים לשחק מספר דמויות, אולי להדגיש את שטחיותם והתחלופה שלהם: רק שירלי נותרת שירלי לאורך כל הזמן, הכוכב הקבוע והבלתי ניתן להזיז במרכז היקום שלהם). זו סצנה פשוטה ומבריקה; מיד, התחשבותנו מוצעת לה - לא שהיא אי פעם מבקשת אותם. הדבר היחיד שהיא דורשת, בידיקה עזה ובאימרה, הוא מה שהיא מחשיבה לזכויותיה ומה שהוא הדבר הצודק לעשות. ואלה היא מבקשת במתאם ובמחשבה ברורה שעדיין היום לוקחת נשימה בעוצמה ובאנרגיה שלהן.

תפקידה של פורטר הוא קולוסאלי: היא כמעט תמיד על הבמה. וכשהיא הולכת, זה כביכול במטרה מפורשת להחליף בגד אחר מ'שנות ה-80. זכור חצאית סעודה? זכור פפיונים?? הם הכל כאן. בשפע. המנהגת של מרטין היא בעצם אווה פרון בצבעי הקשת ולבוש חכם, אפילו יותר מכך, עם המגע העממי שאף פעם לא מרוחק מאצבעותיה. היא בוודאי לא מעל לומר לאחרים - כמו חברי הקהל, הפזורים בכיסאות פרחים קטנים בשלושה מופעים על כל צד של הבמה הארוכה - לאסוף זבל. אותו רגע, כמו רבים אחרים בתסריט הצפוף הזה, מזכיר תזכורת מהדהדת שכך היו החיים בפרסום של שירל רודפי התקשורת. ועכשיו דור חדש מגלה אותה במחזה הגדול והאפוקלי הזה.

ג'סיקה מרטין בשירלימנדר. צילום: סיימון בורסמן

עם טכניקות רבות של 'ניכור' בידיהם, איוונס והבמאי אנטוני ביגס מציעים לנו מעין מדיטציה ברכטית על כוח והשפעותיו המשחיתות. הביוגרפיה של אנדרו הוסקין, 'Nothing Like A Dame, The Scandals of Shirley Porter' מצוטטת בתכנית המאולצת בצורה הומוריסטית כמקור, ואיוונס עצמו כותב על הטבע ה'טראגי' שלה. אבל זה לא טרגדיה במובן האריסטוטלי. במקום זאת, אנו מוזמנים להפעיל את מחשבותינו, להרהר במה שאנו רואים ושומעים. טמפרטורת הרגשות במהלך כל הערב נשארת קרירה וכמעט מנותקת; יש כמה הומור, וקהל מגיב על כך בדרגות משתנות, אך - כללית - הטון דידקטי ואובייקטיבי. עד הסוף. ואז, כשיוצאים לבסוף מהכישוף שהמחזה ליהטט עלינו, אנחנו מגיבים בביטחון בולט. זה כאילו גילינו משהו מאוד חשוב, לא רק על אלה שמהם אנו מוזמנים להניח את אמוננו - המנהיגים שלנו - אלא גם על עצמנו. ואנו שמחים מאוד שגילינו זאת. זה נותן לנו להרגיש שאנו יכולים להתמודד עם העולם של היום עם תחושה חזקה יותר של מי אנחנו ומי אנחנו. כמה חוויות בתיאטרון משאירות אותנו עם תחושה כזו?

שאר צוות המשחק עושה עבודה מעניינת עם תפקידיהם המאורגנים היטב. עומאר בארוד תמיד מתמקד בכוח. ג'יימס הורן מגוונת בטוב טעם בתפקידיו, כולל אביה של שירלי והמפקח התעסוקתי (שמביא את פורטר למעצר). קלף, כמצוין, הוא מעולה, ואומד בכוחותיו את תפקידיו להסתיים בבקרה ובפיקן של יורשו של מנכ"ל טסקו. הונתה של פורטר באה על ידי יצירת אבא שלה של הענקית הפופולרית של הסופרים הבריטים, והוא הוצא מהחדר בעקבות מותו של אביה: לראות סצנה זו עדיין מביא תחושה מקפיאה בעמוד השדרה. ג'ורג' פוטס עושה עבודה נפלאה בכל תפקידיו, במיוחד כמנכ"ל הארצי המרכזי, ולאמנדה ואגט נותר מעל בחזותנו ברטיטתה של דמויות מבוצעות בהצלחה, כולל רופא זכר שמכרייע בכלל את רובה הרובה שלו כשאינו מניף אותו בחדרי המועצה.

ג'סיקה מרטין וג'ק קלאף בשירלימנדר. צילום: סיימון בורסמן

בכלליות, אנחנו מקבלים סצנות כתובות טבעית, משולבות עם שריונים של שירלי ומדברים ישירות לקהל. בדרך כלל, אני חושבת ש'הראו להם' עובד טוב יותר מ'אמרו להם', במיוחד כשנחשב בכמות. מרכיב נוסף שצריך לשקול הוא ההבזקות התנועה של לילי הוקינס. זה מצוין כ'כוריאוגרפיה', אבל בקליטה, שטח הבמה קטן מדי לקבל את החופש הזה או השחורלות (אלא אם כן נשקול את הגירוי המזערי של הרוקדים, החוגגים על במות מעל הפוליטיקאים של חיי הלילה). אבל סגנון הבידור המאוד שבת של עיצוב ההופעה, בשילוב עם הסאונד הזוציאני, נראה דורש משהו חופשי ומהיר יותר, טוב, פשוט קל יותר לעין - ולאוזן. צפיה מתמדת במחזאים מתכנסים או יורדים במורדות משבצת הבמה מעלנית לי תוכנית טלוויזיה שראיתי פעם, שאירחה אותה אזרחית אסתר ראנזן, שהדהימה ותשויה אותנו כולנו באופן שווה במהירות, קשה ומנופפת מיקרופון, ועם עקבים. הדבר הוא, אני לא בטוח שהכוח הוויזואלי החזק הזה אינו שולט על הסיפור.

יש רגעים רבים, כשאנו רוצים שהשחקנים יעזבו את הכלא הגיאומטרי הקבוע של התפאורה. אנו כמהים לראות את השחקנים מבצעים יותר ממה שהם יכולים כעת. יתר על כן, המחזה מרגיש כרגע די כמו מחזה של רסינה, שבו לעולם איננו מקבלים להכיר את העולם החיצוני (ובליחה הקדסה של המראית שני, בלית מגע בנפרד, חפצים שהשגו אבותם ברזין). מה שאני אומר הוא, אנו מסובלים לשמוע על האנשים האמיתיים החיים בדיור נגוע אסבסט, אבל אנחנו לא נכנס לזכויות שלהם, ולא זו, לדעתי, דבר מוזר, בתיאטרון שמארח את המחזה הזה, שנבחר בצורה מכוונת לשקף את האקלים הפוליטי הנוכחי, נושא של כמה מאות מטרים מדרך לטימר מהצללים השחורים של מגדל הסרפה. ניתן לראות זאת, בצורה ברורה, על הבמות הפשוטות של ההצגה הזו הנעזרת. אנחנו יודעים מה זה מגדל, ומה זה מייצג, ואנחנו גם יודעים שנציבי ההתנגדות ממבנם כאמור נאבקים להשמיע ולשמור את קולם. הם כאן, במחזה הזה, גם כן. מצוטטים במכתבים לוקחים בעייתיות עם בעיות נוספות. גם אם שמם הוא נגלה לוסון. כשהשם שלה מופיע, זהו סטטוס מצחיק, אבל זה מתחמק מעימות מכריע שהמחזה נראה לו הכנה, מבלי - עדיין - לספק אותה.

עד 16 ביוני 2018

הזמן עכשיו לשירלימנדר

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת חדשות על הצגות מחוץ לווסט אנד