סקירה: נלקחו בחצות, תיאטרון מינרווה ✭✭✭✭✭

פנלופה וילטון בהצגה בלילה לקחו את חיינו. צילום: מנואל הארלן בלילה לקחו את חיינו תיאטרון מינרווה, צ'יצ'סטר 11 באוקטובר 2014 5 כוכבים

פנלופה וילטון היא אחת מהשחקניות הגדולות ביותר בהווה בימת התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה. היא יכולה לעשות הכל, עם חסד אינסופי, סגנון מופלא וכשרון טהור והחלטי. היא מדהימה בהצגת רגשות מוחזקים: כעס, צער, שברון לב, אבל, אכזבה. היא מבינה את העוצמה של השקט והיא אחת מאותן שחקניות אמיצות וחסרות פחד שהופכות את עצמן מבפנים כדי להפוך את הדמות שלהן למציאותית ומובנת לחלוטין.

וילטון במיטבה המרהיבה והאנרגטית כאם הפורמתבת הליבה של המחזה החדש של מארק הייהרסט, בלילה לקחו את חיינו, שמעלה בבכורה בתיאטרון מינרווה, צ'יצ'סטר תחת הבימוי של יונתן צ'רץ'.

זהו מחזה חדש ומרענן; נדיר, מרתק, שופע עניין והיסטוריה. הוא עושה את מה שכל מחזות גדולים על אירועים היסטוריים אמיתיים צריכים לעשות: לוקח אותך לאותו זמן ונותן לך לחוות את הזמן הזה דרך נשמות הדמויות שמניעות את הנרטיב, אבל בצורה מודרנית, רעננה ותוססת בכוח.

הסיפור מרתק. לפני היטלר הפך לקנצלר של גרמניה, הייתה תקופה של סוער ובעוד היטלר מבסס את כוחותיו ובסיס הכוח שלו, היו כאלה שהתנגדו לו. אחד מהמתנגדים היה עו"ד יהודי בשם הנס ליטן, אשר זימן את היטלר והצלח בהשפלתו כשהפיהרר עלה על הדוכן. היטלר לא התאושש מכך, ובליל עלייתו לשלטון, ליטן ורבים אחרים נעצרו כנאשמים להגנה. כלואים, מותרים, מושפלים ונפולים, ליטן מעולם לא נשבר, כל העת סירב לחשוף את חבריו וניסה להעניק השראה לאסירים שנמצאים עמו. הוא ניסה להתאבד פעמים רבות ולבסוף, לצערנו, הצליח.

מהרגע שלמדה על מאסרו, אמו של ליטן, אירמגרד, ניהלה מאבק רעשני ובלתי נדלה לשחרור בנה. היא התמודדה מול הבירוקרטיה של הגסטפו בכעס שקט ובלתי משתנה, תוך כדי חיוכים וכוסות תה.

מהרגע הראשון שהיא מופיעה על הבמה, וילטון משתלטת על כל פינה ממנה. שקטה, חזקה, מסתגלת, לביאה עם מטרה אחת - היא מרתקת ומרתקת. אפילו כשהיא לא על הבמה, נוכחותה, התמרונים מאחוריה, התגובות להתמדה שלה - כל אלה מעצבים בבירור את הסצנות האחרות. וכמובן, זה מתאים לנרטיב בצורה מושלמת.

ההבנה של צ'רץ' את ההצגה היא ללא רבב, בעזרת תפאורה מבריקה ומתוחכמת של ריצ'רד ג'ונס. התפאורה מייצגת את גרמניה: מחציתה עיטורית, פורחת ומנוהלת בידי הנאצים; המחצית השנייה קרה, קונקרטית, חדר המתנה למוות, המחיר החבוי והנעולם של המחצית האחרת. הניגוד הוא גם חושפני וגם מעורר את הלב. מפחיד ומרתק.

ההצגה עוסקת בנושאים גדולים: המחיר של נקיטת עמדה; ההשלכות של שתיקה מול עריצות; ההבדלים בין אופן שבו הורים גברים ונשים מתייחסים לילדיהם; השטות של "דיפלומטיה עדינה" בינלאומית; האכזריות של הכוח; החשיבות של התנגדות; והרגע שבו הופך לנקודת השבירה. וכל אלה נעשים בהקשר אנושי וניתן להבנה.

מרטין האצון נהדר כהנס; הוא מעביר את רוחו של אסיר פוליטי מוכר ומותש בבהירות מפתיעה. יש גם הומור ותחושת חוכמה ברורה. להאצון יש קול נהדר והוא משתמש בו כאן בצורה נהדרת. הסצנה שבה הוא מסרב לבקשות אמו לשקר, לבגוד באחרים כדי לזכות בשחרור, היא מדהימה במיוחד. הביצוע שלו מהדהד בבהירות ומורכבות.

כד"ר קונרד, קצין הגסטפו שאיתו אירמגרד מטפלת בניסיונות שלה לשחרר את הנס, ג'ון לייט צועד על קו מרשים בין מפלצת מפתה ונחמד אך אכזר מציאותי. יש סצנה נפלאה שבה הוא ווילטון נפגשים במקרה בטירגארטן, שמרמזת על תקווה ואפשרות, ולשנייה, רגע מזעזע כשהוא מתיר על הסיבות לכך שהנס ראוי לכל מה שהוא מקבל, מדוע הדם היהודי שזורם בעורקי אביו כמובן מאפשר את כליאתו הקשה. הוא טוב בכל דרך. מצמרר ומוכנע על ידי כוח; מחקר בעדיפות עליונה מעולה בגרסה השחורה והצועקה.

יש עבודה טובה גם מצד מרק אנטולין כגוסטב, אסיר נוסף של הנס, שמתחבר אליו בעודם קושרים ספרים בכלא; כריסטופר הוגבן (במספר תפקידים - מבצע מרשים מאוד) ומייק גריידי כעוד אחד מהאסירים של הנס. פיפ דונאחי יש את התפקיד (סוג של) "הקלה קלה" כאיריך מושאם, אך הוא נראה טיפש מדי להתיידד בצורה חלקה עם שאר ההופעות - זה כמעט סוג של רחמים כשהנאצי משתיק אותו לצמיתות בירייה.

דויד יילאנד יוצא מן הכלל כטוסטר האנגלי, לורד אלן, שלא מצליח לראות את הסכנה שבהיטלר ולהמליץ לאירמגרד על גישה מתפשרת מול המשטר הנאצי. הוא מגלם את הגישה של ממשלת צ'מברליין בצורה קווזית אך מדויקת ומבישה.

בצורה מאושרת, ובהפתעה כלשהי, לאור מהלך ההצגה, הסצנות האחרונות כוללות יצירת מחודש של הצלבת הכותב של היטלר על ידי הנס. זהו חומר חזק, נפלא, מצחיק ואכזר בו בעת. האצון הוא חשמלי, מראה לנו את האלוף החיוני, החכם והבלי פחד של הצדק שהנס היה לפני שנעצרו אותו בחצות. רוג'ר אלאם מספק את קול הפיהרר היהיר שלא ניתן לסבול אותו אבל בסופו של דבר מובס. בצורה מושלמת.

אין פה שום דבר לא לאהוב בעצם - זהו הפקה חדה, נקייה וברורה של מחזה אינטליגנטי ומעורר מחשבה; וישנם שחקנים מוכשרים רבים.

כמו כל כך הרבה הפקות אחרות של צ'יצ'סטר, זו צריכה לעבור לווסט אנד. זו כתיבה חדשה, דרמה מרגשת ומופעים באיכות מעולה - בדיוק מה שהתיאטרון צריך והקהל משתוקק. וכמו כל מחזה טוב, זה ימשיך להטריד אתכם במשך זמן רב אחרי שתראו אותו.

בלילה לקחו את חיינו הכריז לאחרונה על מעברו לתיאטרון רויאל היימרקט בלונדון. למידע נוסף, בקרו בעמוד ההצגה בלילה לקחו את חיינו.