ביקורת: השעון האמריקאי, הווריק העתיק ✭✭✭

פול טי. דייויס מבקר את 'השעון האמריקאי' של ארתור מילר שמוצג כעת בתיאטרון אולד ויק, לונדון

צוות השחקנים של השעון האמריקאי. צילום: מנואל הרלן השעון האמריקאי

האולד ויק.

14 בפברואר 2019

3 כוכבים

הזמינו כרטיסים ההזדמנות לראות שני מחזות פחות מוצגים של ארתור מילר בשני ימים חוזרת ומדגישה את ההשפעה המתמשכת של השפל הגדול של שנות ה-30 עליו ועל קריירת הכתיבה שלו. עם הדמות מו שמייצגת את אביו של מילר, יש הרבה חומר אוטוביוגרפי ב'השעון האמריקאי'. בעוד שהמחיר, שמוצג כרגע בווימדהמס, הוא יותר ליניארי ומסורתי במבנהו, 'השעון האמריקאי', שנכתב ב-1980, הוא יותר אפיזודי ומקוטע, ומכסה את עשר השנים או קרוב לכך של השפל.

צוות השחקנים של השעון האמריקאי. צילום: מנואל הרלן

המחזה מתואר כוודוויל, וזו נקודת החוזק של ההפקה. הבמאית רייצ'ל צ'אבקין, בעקבות הצלחתה בנשיונל עם 'האדסטאון', קושרת את הסצנות היטב עם מוזיקה וכוריאוגרפיה מצוינת מאת אן יי, עם מוזיקה חיה ושירה שמהנה לאורך כל הדרך. אך הם גם מבליטים מדוע המחזה לא מוצג לעיתים קרובות, הוא פשוט לא כל כך טוב. הוא לא באמת מתלקח, חלק מהסצנות יותר אפקטיביות מאחרות, והאנטי קפיטליזם של מילר כל כך נחרץ עד שהוא מטיף לקהל במקומות. במרכז הטקסט משפחת באום, שככל שהשפל מגיע, מראים עליה שהיא נאלצת למכור הכל רק כדי לשרוד עד שלוקחים מהם את הפסנתר האהוב. צ'אבקין, עם זאת, מחלקת כל אחד מחברי משפחת באום בין שלושה שחקנים, ולמרות שזה מעניק תחושת אוניברסליות, זה מדלל את החיבור שלנו למשפחה, מרחיק אותנו ומעורר מעט בלבול. הם בהחלט לא הלומנים.

גולדה רושהובל וצוות השחקנים של השעון האמריקאי. צילום: מנואל הרלן

למרבה המזל, זהו טורניר טוב. בתפקיד המספר, רוברטסון, קלארק פיטרס מביא אלגנטיות וחלקות לתפקיד, ומנחה אותנו היטב דרך האירועים, אף שהוא נושא עליו ערימות של הסברים. ישנה עבודה עדינה של פרנצ'סקה מילס בתפקידים שונים, גולדה רושהובל שמגיעה בקול מצוין ואוון וורדרופ כרקדן יצירת חשמל כללי. ישנם כמה קטעי מפתח מצוינים, במיוחד המרתונים הרקדניים, שמכוערים יותר ככל שהשפל נמשך, והשלטים שמספרים לנו איזה שנה אנחנו הופכים להיות יותר מטים לחולדה ואלתורים ביתיים ככל שהעוני גובר.

אוון וורדרופ וצוות השחקנים של השעון האמריקאי. צילום: מנואל הרלן

מעניין, האופי האפיזודי שלו הזכיר לי במעט את 'פחד ומזיונות ברייך השלישי' של ברכט, אף כי, כמובן, אנחנו ניגשים לדברים מכיוון הפוך לגמרי כאן. אך שני המחזות מראים את ההשפעה ההרסנית של החלטות פוליטיות ונסיבות על אזרחים רגילים וכהשתקפות על ההיסטוריה האמריקאית, 'השעון האמריקאי' הוא צפייה מעניינת. אבל כתיאטרון, הוא מתחיל להיסחב בצורה מדאיגה במחצית השנייה ומגיע למסקנה זוחלת. אם אתם מעריצים של מילר, כדאי לראות עבודה פחות מוכרת ומבוימת שלו, ויש הרבה ליהנות ממנו בקטע של אנסמבל טוב זה.

הזמינו כרטיסים לשעון האמריקאי