ביקורת: הימאי האחורי, תיאטרון ארקולה ✭✭✭✭

טים הוכשטראסר סוקר את האופרה הקומית של את'ל סמיית', The Boatswain's Mate, שהוצגה כחלק מגרימבורן בתיאטרון ארקולה, לונדון.

שון אקווילינה וג'ון אפרטון ב-The Boatswain's Mate. צילום: לידיה קריסאףוללי The Boatswain’s Mate

גרימבורן בתיאטרון ארקולה

10 אוגוסט 2022

4 כוכבים

אתר גרימבורן הפקת אופרה קומית זו של את'ל סמיית', The Boatswain’s Mate נראתה לראשונה בגרימבורן לפני ארבע שנים וכעת חוזרת בקבלת פנים חמה בשנה שבה רואים התמקדות כללית בסמיית' כמחברת אופרה – למעשה האישה הראשונה אי פעם שהיתה לה אופרה שהופיעה במט בניו יורק. עבודה זו בת מערכה אחת מ-1914 נכתבה מפרספקטיבה פמיניסטית מודעת לעצמה, אך נושאת את המטען הפוליטי שלה בקלילות. בעוד האוברטורה מצטטת את הנעימה של המצעד המפורסם שסמיית' כתבה עבור תנועת הסופרג'יסטיות, הכוח המניע המרכזי של העבודה הוא הבידור ולא האידיאולוגיה. ואכן, הדמויות הגבריות, על אף שהן עשויות להיות מעט מפוקפקות, ניתנת להן הזדמנות הוגנת ביסודיות להסביר את עמדותיהן גם כן.

פיליפ דוראנט, רוברט וינסלייד אנדרסון ובקה דיוויס. צילום: לידיה קריסאףוללי

העלילה סובבת סביב החריקות של מלח בדימוס, הארי בן – Boatswain של הכותרת – שיש לו עיניים על המושכרת שלו, אלמנה צעירה, גברת ווטרס. הוא משכנע את נד טראברס, חייל בדימוס צעיר במצב קשה, להתחפש לשודד כך שהארי יוכל לבצע חילוץ, ובכך להכניס את עצמו ללב ליבה של גברת ווטרס. הכל הולך ממש גרוע. גברת ווטרס יכולה בהחלט להחזיק רובה ולאחר שהיא מציקה לטראברס היא גורמת לו להודות. הם בתורם מעמידים פנים בפני בן שהיא ירתה את הפורץ. לאחר התערבות המשטרה מתחילים גברת ווטרס וטראברס לבחון אפשרויות רומנטיות.

בקה דיוויס וג'וזפין גודארד. צילום: לידיה קריסאףוללי מוזיקלית זהו עבודה אקלקטית מקסימה. ברהמס ווגנר מאירים כהשפעות, כפי שהן עושות גם בעבודות סמיות אחרות, עם כתיבה אינסטרומנטלית עשתה היטב ואריות נלהבות ומורכבות עבור הקולות. אבל זה מתקלף בהפנמת חומרים בעלי מוזיקה קלילה עם נעימות בלתי נשכחות. אנו שומעים את זה בהפקה זו בסידור לשלישיית פסנתר אשר עובד להפליא בסטודיו 1 של ארקולה: צליל באפתי ופילוחי רק משלושה כלים, בלי להקריב יותר מדי מהטקסטורה האורקסטלית הצפופה שנכתבה. ג'ון וורנר מנחה מהפסנתר ומניע את הדברים במהירות, בזריזה עם הדחיפה המהירה של הפעולה שהמציא הבמאית ססיליה סטינטון. הסיפור מתרופף מכבנות אדוארדיות במיזוגו בשנת הכתרה, 1953 במרגייט, המוצג בעדינות בכמה תעלולי חוף מההרכב במהלך האוברטורה.

הזמרים מאוזנים היטב ובמלוא קצב עם היצירה. ג'ון אפרטון, כהארי בן, שולט בתחילת הסצנות עם יחס מזויף ומרהיב, המתאזן על ידי קסם חביב של שון אקווילינה, המשחק את טראברס, צעיר נאה עם עין להצלחה. אבל במהרה זה הופך לאופרה של גברת ווטרס ככל שג'וזפין גודארד עם נוכחות מוכישה ולא מסובכת לוקחת שליטה על הפעולה ומתחילה לשלוט במספרים. זהו תפקיד לא קל, אבל גודארד שולטת בזה עם פאנאש והומור תוך כדי הרבה משחק וצריך להניע סצינות במהלך הדרך. עזרה פרקית, חכמה ומנוסחת היטב מסופקת על ידי בקה דיוויס כשפחה ולשית ורוברט וינסלייד אנדרסון, כשוטר מבולבל.

אנסמבל ספקטרה ראוי לשבח גדול על האמונה ביצירה זו, לשדרג אותה מבלי לשנות את הגיאומטריה הרגשית, ולמצוא את הטון הנכון לעשות ממנה נקודה פמיניסטית רצינית תוך כדי לגרום להכל להתכסות בהומור ובאירוע. עוד דוגמה למה שגרימבורן עושה כל כך טוב – לקיחת רפרטואר שאינו מוכר ונטוש ואז למצוא דרכים לפתוח אותו ליבר חדש. בהחלט היה קהל זה אסיר תודה על כשרונם ומאמציהם.