ביקורת: The Dreaming, תיאטרון Union ✭✭✭

החלום תיאטרון היוניון 6 בספטמבר 2014 3 כוכבים

תארו לכם את הסצנה. יער עשיר, שופע, מלא בצמחים, ירוק ואולי כבר מתחיל, ככה, להפוך לזהוב, מלא בפרחים שמוסיפים נגיעות צבע וריח לכל צעד בשביל החרוש; גפנים, עצים עמוסים בפרי, אצטרובלים ועלים; גבעה, שבה צללים מרצדים ורוקדים בפינת העין; אגם, מנצנץ ומבריק באור הירח; ומעגל אבנים, שארית מחיים פגאניים שנעלמו. זהו הקיץ האחרון לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ויש תחושת תמימות, תחושה של נימוס, של מסורת, של פורמליות, חצאיות ארוכות וחליפות שלושה חלקים החודרות לכל קצה של היער שבו אור הירח מזנק ומשתנה.

זהו מקום פועם באפשרויות - חושי, זוהר, בשל ועם נגיעה של מסתורין לא ודאי. מקום שבו כל כך קל להתרחש קסם.

יש לכם את התמונה בראש?

מצוין, כי זהו הרקע לעיבוד המוזיקלי המרשים של הווארד גודול וצ'ארלס הארט ל'חלום ליל קיץ' של שייקספיר, שמעתה חוזר לתיאטרון היוניון בבימויו של פול קלארקסון, ניהול מוזיקלי של דיוויד גריפית'ס, כוריאוגרפיה של הלן ריימר ועיצוב תלבושת ותפאורה של קינגסלי הול.

זה טוב במיוחד שיש לכם את התמונה בראש כי שום דבר בהפקה זו לא נותן לכם תחושה שמקום כזה הוא הרקע המתאים למחזמר היפה הזה. וזה באמת חבל נואש.

הול הראה שפיטה עיצובית מבריקה בהפקות קודמות, אבל לא כאן. פלטת צבעים חומה ובז' אינה מצליחה להתמודד עם היופי הטבעי הנפלא שיאיר וימסגר באופן הולם את הנרטיב והציון. התעלומה הגדולה היא מדוע אזור המשחק הנראה מכל מושב בבית שמור לתזמורת הקטנה; גם אם זה היה רצוי, אין סיבה שלא יכלול יער מול התזמורת ותחושה של האגם, מצע העלים והענפים והפרחים שבו האוהבים הצעירים האנושיים ימצאו עצמם ישנים יחדיו.

בנוסף, ובאופן מוזר במיוחד, המרחב מסודר כך שלא ניתן להיכנס בכל מקום דרך הקהל. זה מוזר במיוחד במרחב גמיש כמו היוניון ומשמעותו היא שיש הרבה ריצה מטופשת וחסרת תכלית מאחורי גב המושבים. ההזדמנות שאבדה בהופעת היצורים המסתוריים כל הזמן בקרב הקהל היא מעמיקה.

נדיר שהעיצוב למחזמר ורעיון ההופעה עובדים כל כך קשה כנגד המסגרת והמוזיקליות של היצירה - אך, לצערי, זה המקרה כאן.

מה שהכי מדהים הוא שלמרות הטיפשות המוצהרת הזו, הכוח של היצירה עצמה - גם הספר והציון - כמעט מספיקים כדי להפוך את ההחלטות הבימוייות והעיצוביות לבלתי חשובות.

הארט עשה עבודה מדהימה בעיבוד הסיפורים המרכזיים של הבארד. תחושת חיי האחוזה הכפריים מורגשת, כמו גם ההיררכיה, תחושת הזעם המוסרי של האב שבתו לכאורה ברחה וההשתוללות של הבחורים שמחליפים כאן את המכניסטים. והליריקה שלו מתובלת, מלאה בחיים ועניין ולעולם אינה נשארת, לעולם אינה יורדת לאי-סבלנות טרולית. באותה מידה, יש תשוקה וחושניות במקטעים הכוללים את אנשי הפיות ותחושת כיף ממשית בחומרים היותר קומיים.

באמת, העבודה של הארט כאן יוצאת דופן.

והוא מעורר השראה בגודול, שהמלודיות שלו, ההרמוניות, הניגודים, הפוליפוניות והקישוטים שלו פשוטים מקסימים. המוזיקה מלאה בתשוקה, שמחה והבעה, במיוחד המערכה השנייה. יש מנגינות עליזות, שירים רפלקטיביים, מקהלות מרגשות, בלדות מרתקות ושירי פטור. כמובן, גם שירי אהבה, אך לא כאלו מטופשים ודביקים, אלא כאלו מרגשים ומעוררי עיניים שמקדמים את הנרטיב בדרכים מעניינות ומרתקות.

גריפית'ס דואג שתהיה תמיכה תזמורתית טובה לשחקנים, אך אין להכחיש שהסקור קורא למקטע מיתרים מלא ולמקטע נשיפה מלא. איזה עונג שמיעתי היה אז כאן, במוזיקה המורכבת והשופעת של גודול.

היצירה הזו נכתבה עבור התיאטרון המוזיקלי לנוער הלאומי, ובהתאם, ייתכן שגם צעירים מאוד יגלמו את כל התפקידים, כמו שקורה בהפקה זו. אבל ברור שכאשר שחקנים מכל הגילאים ותפאורה שמתאימים ליצירה, זה יכול להיות מחזמר משפלא באמת. זוהי תעלומה מדוע הלאום לא נצל אותה במקום לשפוך מיליונים לבזבוז הזמן שהיה הנסיכה הקלה. אם לזה הייתה ניתן תשומת הלב וההשקעה שמטילדה קיבלה, זה היה להיט עולמי.

הקאסט כאן בעיקר מאוד מוכשר ורובם רעננים מבית ספר לדרמה כלשהו. החריג העיקרי (בעניין היותו ממש מחוץ לבית ספר לדרמה) הוא מייקל צ'אנס שהוא ממש חינני כגרסה המעט קפדנית אך טובת הלב של הכומר פיטר קווינס.

עוד אחד הוא כריסטופר הנקוק, שהוא טוב במיוחד כאנגל האוברוני, גבוה, גברי ובעל קול חזק ואווירת איום ולגלוג שמתאימה. הסצנות שלו עם כריסטינה האריס שבורת סילביה הן מלאות באנרגיה מינית, תחושת כוח כמעט אכזרית; אך הוא משחקי עם ג'ק/פאק (נחמדות סימון מרפיי) והמרכז הנחוש של כיפת היצר שפורץ במעשה שנית. הנקוק בהחלט שווה לעקוב אחריו.

יש עבודה מצויינת מאלכס גרין, שהוא רוחני, ריענני ובוב טיפש; מדיוויד בריד, שסיבוב אהוב כמאושר גרב, הוא מאיר כל רגע שהוא משתתף בו; מכריסטינה האריס כפיה מסתורית ומעלו אחת אפרה; וממייקל ברגן כבוטום/צ'יק, מרהיב בכל דרך, קול גדול, רוח נהדרת, תזמון גדול.

יש יותר מדי צעקות, צקצוקים, עקשנות יתרה ואי הצלחה מוחלטת להתחבר עם התזמון הקומי והמסירה הנדרשים כדי שהארבעה האוהבים יצליחו - אך זה נראה יותר קשור לבימוי של קלארקסון מאשר לכישורי הרביעייה. בכל אופן, בדרך כלל. ג'ושוע טונקס הוא כל הגבר עצבן שצועק בקול חזק כדיוויד; אלאסתר היל הוא חנון דרמטי בסגנון הפנטומימה, עם תפוח, כאלכסנדר; הולי ג'ולייר חמודה והגמגום הדבילי שלה כמעט עובד, אך היא לא משגרת מספיק כשרלוט; ורייצ'ל פלין מעבר להישג ידה, קול ודרמטית, כג'ניפר, האובייקט של רצונותיהם של אלכסנדר ודיוויד.

מלבד פלין, ברור שכל המזקנים ישחקו אותם מצוין, אבל הבחירות כאן הן גסות וברורות, כשהתמורות האמיתיות יגיעו מהביצועים המתוחכמים יותר, מלאים בפשטות והאהבה.

השאר של האנסמבל כל מהנים ויש עבודה ווקלית מרהיבה במקטעים הגדולים של האנסמבל. הכוריאוגרפיה של ריימר היא בעיקר אפקטיבית, לפעמים יוצאת דופן, והחברה כולה מבצעת אותה עם סגנון ומיומנות.

יש הרבה לאהוב כאן; פשוט צריך עוד כיוון הגיוני. הסקור והספר הם הכיתה העליונה ויש הופעות שיישארו בזיכרון לזמן רב. למרות הפגמים בהפקה זו, היא מראה את הכוח של השיתוף פעולה של גודול/הארט.

לפרטים נוספים על 'החלום', בקרו ב-אתר תיאטרון היוניון