ביקורת: צלילי המוסיקה, תיאטרון וימבלדון החדש ✭✭✭✭

צילום: פמלה ריית' צלילי המוזיקה

תיאטרון וימבלדון החדש

2 באפריל 2015

4 כוכבים

במשך כמה שבועות אני שרוי בצלילי המוזיקה. זה קורה מדי פעם. כרגע הסרט חוגג את יום ההולדת ה-50 שלו, ולכן האלים הגדולים של המדיה החברתית מצאו לנכון להזכיר לי את אהבתי למופע על ידי הדגשת ספיישל מוצלח עם דיאן סוייר וג'ולי אנדרוז ששודר בטלוויזיה האמריקאית בשנה שעברה בין שאר הדברים. לפני כמה ימים זה היה טריילר וידאו מורחב להפקה חדשה המופקת על ידי ביל קנוורייט בכיכובה של דניאל הופ. הטריילר עשה את עבודתו ומצאתי את עצמי יושבת במקומות די נוחים (הרבה מקום לרגליים) בתיאטרון ניו וימבלדון לצד קהל שנע בין גילאי 7 ל-80 כדי לצפות שוב ברודג'רס והמרשטיין עם צלילי המוזיקה!

אני אומר שוב כי אינני זוכר כמה פעמים צפיתי בסרט, צפיתי בהצגה בביצוע חובבים ומקצוענים כאחד ונהניתי מהקלטות הקאסט השונות שיש לי באוסף. יש משהו במופע הזה שנותן אוכל מנחם לנשמה, זה פשוט כך.

ההפקה החדשה הזו בבימויו של מרטין קונור היא הפקה מפוארת ללא חתוך פינות לסיור.

דניאל הופ נכנסת לתפקיד מריה ומפיחה בו את החיוניות והחביבות הדרושה כדי להפוך את מריה שלה למרכז חם ואוהב לסיפור הזה. היא קולית ללא פגם ומכבדת את הפסקול והרגעים שלה עם ילדי פון טראפ הם פשוט מקסימים. אם יש הערה אחת היא שבהתאמצות להיות כמו ג'ולי אנדרוז מדגישה היו כמה רגעים של מבטא משובש שהפריעו מעט מהופעה נפלאה אחרת.

סטיבן הוטון נכנס לתפקיד קפטן פון טראפ. אלגנטי, בעל משמעת מרוחקת, שמחסוםיו נשברים בעקבות המפגש עם מריה והמוזיקה. יש ניצוץ אמיתי בין מריה לקפטן שמסייע לעלות את הסיפור מעבר לממתק הסכריני שרוב האנשים משייכים עם צלילי המוזיקה.

הרגעים שלהם יחד מתשעה תחילתיים עד הרגעים שהם מבינים שיש משהו יותר בקשרים שלהם ועד הרומנטיקה של משהו טוב מתקדמים בשלמות. ה'לנדר' שלהם חשמלי.

לדעתי, המופע צריך מנה של פוליטיקה ותבלין של סכנה. כל המופעים הטובים של רודג'רס והמרשטיין כוללים זאת. כשאתה חושב על זה, הם עסקו בכמה נושאים מאוד רגישים בשנות ה-50' וצלילי המוזיקה אינו שונה, התת-זרם הפוליטי של האנשלוס, איום הנאציזם והמהפכה בחיי האנשים הם חלקים הכרחיים במה שמייחד את צלילי המוזיקה.

לפיכך חשוב שליהוק הברונית ומקס דטווילר יהיה נכון. הם הקולות של אלו שרואים דברים כאלה כהכרחיים ורוצים להיות בצד ההורים של ההיסטוריה. זה סימן האופי של הקפטן שהוא אינו מסכים עם חשיבתם. שרה סואטארד והווארד סמואלס עושים את אלזה ומקס לעלוקות חביביות. תמיד מעניין לצפות בקהל שאינו מכיר את המופע הבימתי מגיב לשירים כמו איך יכולה אהבה לשרוד ואין דרך לעצור את זה.

מה הם צלילי המוזיקה בלי הילדים והילדים הללו לא פחות ממדהימים. הם מרכז ההפקה הזו ולא תוכל אלא להתאהב בקסם העצום שנפלט מהבמה כל פעם שהם נוכחים. הם נושאים יחד את רוב השירים האייקוניים הגדולים שאנחנו מכירים ואוהבים מהמופע, דו-רה-מי, עז הבר עליה, ולהתראות – להתראות. זו לא משימה קלה אבל שחקנים צעירים אלה לא פחות ממבריק בתפקידי שיכול להיות שיקלה על ידי שחקנים צעירים חצופים. יש כאן חום אמיתי! הנזירות של צלילי המוזיקה הזו מובלות על ידי ג'ן הרטלי כ'אם אבס. האחוזה של הרטלי היא אחת הטובות שראיתי ולירידה על כל הר מדברית שלה הייתה מרוממת ומעוררת השראה ככל שתוכל. הצטרפה אל זואי אן באון, ג'סיקה שרמן וגרייס גרדנר, מריה הייתה תענוג.

לוק ג'ורג' עשה את הבכורה המקצועית שלו בתפקיד רולף, נער צעיר מוטעה שבסופו של דבר מתנהג נכון בנקודה קריטית כשהוא מאפשר למשפחת פון טראפ להימלט מאחיזת הנאצים. ג'ורג' היה בקול מצוין והסצנות שלו עם ליזל הראו את שניהם כמתפרסמים צעירים בטוחים שכדאי לשים לב אליהם.

גארי מקאן יצר סעודה נעה עם העיצוב שלו לצלילי המוזיקה הזו. טיפות יפות מצוירות, מדרגות מפוארות ומנזרים קלסטרופוביים שולטים מאפשרים לבמאי מרטין קונור ולכרוגרף ביל דימר את ההזדמנות לצייר תמונות נהדרות המעוררות את תקופת אוסטריה שלפני המלחמה והסביבה שבה מתרחש הסיפור הזה. הכוריאוגרפיה של הילדים של דימר היא זורמת ולוקחת את צעידת הפון טראפס והופכת אותה לתנועה של ילדים שאוהבים לשמוח.

המנהל המוזיקלי והמעבד דייוויד סטידמן לקח הרכב של 10 נגנים ונתן להם כנפיים תזמורתיות. הטמפו של סטידמן מלא התלהבות וחיוניות ואין לוותר עליהם. בטיסה מלאה האנסמבל הזה הוא פינוק אמיתי וכדאי להישאר לשמוע את הנגינה שלהם לאחר ההצגה.

זה נהדר לראות כל כך הרבה אנשים בכל הגילאים נהנים ומתאהבים בצלילי המוזיקה. יש קסם בצלילי המוזיקה שמעבר להסבר, דור אחרי דור מתאהבים בסיפור הזה של משפחה, אהבה ומצוקות והמסר של התקווה שהוא מעביר לקהל בגל אחר גל. איך תוכל שלא לאהוב את זה.

נ.ב. למעריצי טריוויה של צלילי המוזיקה, דבר אחד לשים לב אליו. לפני מספר שנים הייתה לי הזדמנות לדבר עם הארכיבר של רודג'רס והמרשטיין, ברוס פומהק, שסיפר לי שכשהם שחזרו את החומרים המקוריים להפקה הם היתקלו במילות השיר המקוריות של המרשטיין. אם אתה מכיר את שיר הכותרת של ההצגה תדע שכמעט כל מריה שרה “לצחוק כמו נחל, כשהוא גולש ונופל, מעל אבנים בדרך שלו”. לכאורה המילים של המרשטיין היו למעשה “אבנים בדרך שלו”. האזינו בקפידה ותשמעו את המילים המקוריות של הפזמונאי חזרה כפי שהוא תכנן אותן. בקרו בדף הצלילי המוזיקה שלנו לפרטים על סיור והזמנה

https://www.youtube.com/watch?v=HxH6FVx5h60