סקירה: דברים שאני יודע שהם נכונים, תיאטרון ליריק המרמית'סמיט׳ ✭✭✭✭✭

להקת Things I Know To Be True. צילום: מנואל הארלאן דברים שאני יודע שהם אמת ליריק המרמית' ולאחר מכן בסיבוב הופעות

16 בספטמבר 2016

5 כוכבים רכישת כרטיסים לדברים שאני יודע שהם אמת אין טעם לעדן את המילים שלי כשזה מגיע להפקה זו, ולכן אני אמנע מלעשות זאת. זו הפקה מרהיבה. פשוט מרהיבה. לעיתים נדירות אני יוצא מהאולם עם דמעות בעיניים, ולא מצליח לבטא את תחושותיי. זה לא פשוט בגלל השיא של היצירה, אלא, בכנות, בגלל הבנייה והביצוע של כל ההפקה. כאשר הפקה לא נותנת לי "לא בסיס", אלא שואבת אותי למרות הניסיונות שלי לעשות הערות, אני יודע שאני צופה במשהו באמת מיוחד. ודברים שאני יודע שהם אמת בהחלט כאלה. מיוחד.

דברים שאני יודע שהם אמת היא הפקה משותפת בין Frantic Assembly לבין חברת התיאטרון של מדינת אוסטרליה הדרומית, והמנהלים האמנותיים של כל חברה (סקוט גרהם וג׳ורדי ברוקמן בהתאמה) שותפים לבימוי. ההפקה הוקרנה לראשונה באדלייד מוקדם יותר השנה, שם מתרחשת עלילת המחזה, ולמרות שההפקה עברה יבשות והקאסט השתנה, ההגדרות נשארות זהות. למרות שבחלק זה של ההצגה משתמשים בשחקנים בריטיים, כל ההתייחסויות הגיאוגרפיות נשארות בעינן. החלטה התקבלה שהשחקנים ישתמשו במבטאים בריטיים, מה שמביא לטשטוש מקומות המדגיש את האוניברסליות של הנושאים שאנו פוגשים, והופך את זה ליותר מיידי ואישי לקהל המקומי.

במהלך הערב אנו רואים שנה בבית משפחת פרייס מתגלגלת, ואיזו שנה סוערת זו מתגלה כהורים שחלומותיהם עבור ילדיהם לא מתגשמים וכל ילד, בתורו, צריך לקבל את ההחלטה לסלול את הנתיב שלו ולסבול את ההשלכות עליהם. ההפקה נפתחת עם במה ריקה, כל התיאטראליות חשופה. כל מה שממלא את הבמה הם ריבוי של מנורות תלויות, המשמשות באופן מושלם להעצים את הסיפור (התפאורה והתאורה מעוצבים בקלות רבה על ידי ג'ף קובהאם). בהדרגה, במהלך ההפקה, הלהקה בונת לגינה האחורית כשהמשפחה מנהלת משא ומתן על שביליהם הנבחרים. למרות שהמסעות של כל ילד עשויים להיראות דרמטיים מדי כשהם יושבים זה לצד זה – אחד שבור לב, אחד יוצא על בעלה, אחד נאבק בזהותו, ואחר מעורב בפעילות בלתי חוקית – המחויבות מצד הלהקה הופכים אותם באורך מלא ברי-אמונה.

הקאסט חזק במיוחד, ומנצל כל רגע עדין של הומור או עצב באופן מקצועי במיוחד שנכתב על ידי אנדרו בובול. כשהם מנווטים את דרכם דרך רגעים של פניה ישירה, מטאפורה פיזית מוגברת ופעולה טבעית יותר, הקומדיה – והטרגדיה – של היצירה מוגשות באופן מושלם על ידי הגישה המרדנית, הכריזמטית והמיומנת של ההרכב. אף רגע לא מתבזבז – הקצב הוא המפתח – וכל הרגעים הפחות שמחים אינם נגועים, אלא מונחים על ידי הדמויות. רוזי, הצעירה מבין הילדים, מגולמת נפלא על ידי קריסטי אוסוולד, ולמרות שמסע שלה עשוי להיתפס כפחות דרמטי בין האחים, היא מספקת איזון ליצירה בין אם כחלק או צופה. הרגעים שלה בפניה ישירה ממוקמים ללא דופי ומאוד מרגשים. כל דמות בתורו כשהיא מתקרבת להחלטות המרכזיות שלה יש הזדמנות להתחבר עם הקהל, וכשהם עושים זאת, אנחנו נמשכים עוד ועוד פנימה. פראן היא כוח שיש להתחשב בו כדימוי האימהי במשפחה, והמצוקה שלה, שנמצאה בצורה מרשימה על ידי אימוג'ן סטבס היא מכאיבה כל כך לצפייה כשרואים אם נאבקת לתקשר בפתיחות עם ילדיה. זו באמת הופעה יוצאת דופן. בעלה שפרש, בוב (יואן סטיוארט) מספק בן-לוויה מושלם בכל מובן דרך האור והחושך, כשהפתעות מתגלגלות עליהם בזו אחר זו.

הפיזיות משולבת באופן יפה עם העלילה, השינויים בתפאורה, הדיאלוג של הדמויות, חלומותיהם, תקוותיהם. הם ניחנים באיכות לירית, חלומית, המבטאת את רצונותיהם הפנימיים ביותר של הדמויות – והם מתגלים כמלאי רגשות יפים. לראות דמויות נוגעות בידיים מפורדות כשהן זוכרות מפגש עבר עם אהוב, לראותם מורמים מעל גובה הראש ונישאים כאשר רצונותיהם עולים לפני השטח, מרגיש הכרחי ברגעים שבהם מילים כבר לא תספקנה. אך, כמו עם הרבה מההפקה, הרגעים הפיזיים הללו משומשים במגוון דרכים ומפוזרים עם הומור: ממעברי סצינות של ריהוט גולש ומחלקות עד לתגובות מעט אבסטרקטיות של הילדים כשהם שומעים את הוריהם מספרים כיצד נוצר אחד מהם.

זוהי, בחלקה, מה שהופך את ההפקה להצלחה כזו. עם נושא שיכול בקלות להפוך לסנטמנטלי, זה בנוי בצורה מבריקה, מונע מלהגיע לתוצאה זו. אנדרו בובול נמנע באופן מקצועי מהפיתוי הזה, ואפילו ברגעים העמוקים ביותר של רצינות ורגש, ההומור אינו רחוק מהפינה, מה שהופך את כל החוויה ליותר מרגשת והקאסט כולו זורח בהשקעתם בעלילה. הקצב והתוכן של הדיאלוג נותנים לנו תחושה כה חזקה של הרכב, ובסופו של דבר, של משפחה, מה שהופך את הרכבת הרגשית של הנסיעה להרבה יותר מרגשת. ההכרחיות הטראגית בסצנות כמו ההתקפה של פיפ (נטלי קייסי) או של מארק (מופלא בידי מתיו בארקר) על אמא שלהם הופכת את זה להרבה יותר מעורר צער.

משפחות הן מסובכות ומבולגנות, בכל זאת, דרמות משפחתיות כשנתפסות נכון יכולות להיות נוגעות מאוד. לא משנה מאיזו רקע אנו מגיעים, לכולנו יש דעות רגשות סביב 'משפחה', והקשרים הללו בדרך כלל עמוקים. ברוקמן וגרהם החיו את סיפורו החיוני של בובול בדרכים לפיו הביצועים של השחקנים באמת מרקיעים שחקים. אני מאתגר אתכם לא להתרגש. זו, בקצרה, הפקה רותחת עם משיכה אוניברסלית. כל מה שאני יכול לומר הוא; לכו! לא תתאכזבו.

רכישת כרטיסים לדברים שאני יודע שהם אמת