ביקורת: Torch Song, תיאטרון טורבין בטרסי ✭✭✭

ג'וליאן איבס בוחן את המחזה 'Torch Song', מאת הארווי פירסטין, שמוצג כעת בתיאטרון החדש טורבין בבאטרסי.

מתיו נידהאם (ארנולד) ב-'Torch Song'. צילום: מארק סניור 'Torch Song'

תיאטרון טורבין, באטרסי

6 בספטמבר 2019

3 כוכבים

הזמינו כרטיסים

הבמאי דרו מק'וני נעדר בולט בערב העיתונאים לפתיחת המחזה המצויין הזה מאת הארווי פירסטין בתיאטרון לונדוני חדש לגמרי. הוא איש מאוד עסוק ואני בטוח שהייתה סיבה טובה לאי-הגעתו. עם זאת, במובן מסוים, זה היה סמלי לחוסר ההשפעה שלו על ההפקה הזו, שכמו נמנעת מהתעמקות בחומר המעולה שסיפק המחבר ולוקחת את הנתיב של שטחי וקליל, מספקת בידור ופאתוס עדין אך לרוב מפספסת את העומק, הדרמה ו-קריטי-ההומור המדהים שהתוכנית מבטיחה לקהל.

מתיו נידהאם (ארנולד), ריש שאה (אלן). צילום: מארק סניור

האנשים שבולטים לטובה הם צוות התמיכה. דינו פטשאר בתפקיד עד הביסקסואלי הוא האישיות הכי חזקה על הבמה: המראה המדהים שלו כ'קלון' מושלם משנות השבעים, המשחק בשוליים האחוריים של ניו יורק עם עניין בבנות, יחד עם כוחו האטלטי שמלווה כל תנועה או מחווה - כולל לעמוד עדיין - הופכים אותו למגנטי ומרתק לצפייה; הוא עוטף הרבה פרטים במסעו הרגשי, מה שהופך אותו לאמין וזכיר.

דייזי בולטון כאהבתו הנשית, לורל, עושה הרבה עם התפקיד שלה, עם הופעה נדיבה, מעורבת ותשוקותית שהופכת אותה לשותפה לחלוטין הגיונית לעד. לאחר ההפסקה, ברניס סטגרס נותנת תצוגה נועזת וקצרה כאמו של הדמות הראשית: מטריארך יהודי דומיננטי שמשפיע בהכרעותיה את בנה אך אינה יכולה להרפות ממנו: יש לה חלק חשוב יותר שעליו מתבסס שיא המחזה, אך ככל שהיא נמצאת בהצגה, יותר ויותר מתגלה הפער הרחב בקצב ובאופן ההופעה, שממצה את היכולת של השחקנים 'למקום' את ההומור, והעצבות. וזה, בעצם, משהו שהבמאי צריך לספק תשובות עבורו. כאן נדרשות עוד הערות, פה צריכים להעניק עוד תשומת לב ליצירת הקומדיה המוקפדת, או שהבדיחות פשוט לא נוחתות ואנחנו לא מרגישים יותר ממה שאנחנו אמורים להרגיש.

ברניס סטגרס בתפקיד מא. צילום: מארק סניור

ללא האור הזוהר בגייטי ובפועל החיות של ההצגה, אנחנו לא מרגישים כלל את הכאב והסבל שמסתתרים בליבם. וזה מצער מאוד. הצוות הזה ראוי להכנה טובה יותר לפני שמעמידים אותם מול קהל: הם לא יכולים פשוט לסדר את הכל בעצמם. זו אינה דרמה פשוטה: כל הדמויות מורכבות ולוקות במעט בהבנת העולם שבו הם חיות. יש צורך בהחלטות ברורות יותר שמאפשרות את עליייתם ונפילתם של המונולוגים המילוטיים, השיחות והוויכוחים להיות בעלי עוצמה והשפעה מלאה.

דינו פטשאר (עד), ריש שאה (אלן). צילום: מארק סניור

יש גם חדשים שמבצעים את הופעותיהם הראשונות על הבמה: ג'יי ליקורג'ו הוא מלא בשמחה ואנרגיה כבחור חכם מאומץ בגיל 15, וריש שאה עושה עבודה טובה להבין את הדמות הטראגית של אלן, האהבה האבודה של הדמות הראשית. אבל תשומת ליבנו ממשיכה לחזור למתיו נידהאם שבמלא מקום הסופר, ארנולד. הוא מציע הופעה של פנים פנים למורחמים הדמימה של הסופר, ארנולד. הוא מציג הופעה של פנים כלואות, שעון לאקוני למחצה המתאר את ההפך המוחלט ממה שהתרגום נותן לו. פניו הקודרות, לרוב חסרי שינוי, המרות באמצעות מסיכות צחוק לאחר צחוק לאחר צחוק: נכון, ישנם כמה מהניצול, אך ישנם גם רבים שנפלו לטובת הלגלוג. ובכן, זהו דרך אחת לציין את התפקיד. אני לא חושב שזה פועל. זוהי בעצם קומדיה גבוהה. זו דרמה מסוג שמפקדת הכי טוב אם השחקנים יכולים להציג מעורבות רגשית עמוקה ולדובר על הפיכה על קצה אחת בין קיצוניויות של החוויה האנושית: ברגע אחד הם צריכים להרעיד אותנו בצחוק המדהים שמפורסם על ידי התוכנית, וברגע הבא הם צריכים להיות מסוגלים לבראם אותנו בפסקו קצר להלם ולעצרות. זו הסיבה לכל החדר כאן. להעמיד פנים אחרת זה להחמיץ את אופיו החיוני.

מתיו נידהאם (ארנולד), דינו פטשאר (עד). צילום: מארק סניור

ויש עוד הרבה מה לאמר. זהו גם מחזה 'על' התיאטרון עצמו: מתחיל עם הדרמה של לשים את האיפור והליכה בדראג, מציע מונולוגים ודיקלומים מסוגים שונים, כולל הקשבה להם בחושך מוחלט (תאורה על ידי ג'יימס וייטסייד); לוקח אותנו דרך 'רביעייה' חכמה של קולות במיטה משותפת; משתמש בתיאטרון פיזי כדי להפשט את הסיפור; והוא מגיע לשיאו בקומדיה מסורתית לכאורה (עיצוב על ידי ראיין דאוסון לייט, שמבין את התלבושות בדיוק), בדיוק כמו שיכול להיות שניל סיימון כתב. מאנפרס את כל זה זה התמהיל סאונד המקרי של סבסטיאן פרוסט, שאינו תמיד בטוח ברגל. אך, תמיד, בתוך הסגנונות השונים האלה, יש את קול הסמכות - ארנולד - בוחן את תזתו על אהבה, אובדן וזהות. שאלות תחומים אלה של תיאטרון שהם יכולים להיות מאסטרים של מק'וני; אם לא הראה את עצמו ככזה במקרה זה, אז צריכים להיות סיבות. אולי המפיק ומנהל האמנותי של התיאטרון, פול טיילור-מילס, יהיה יוכל להאיר לנו על עניין זה.

מתיו נידהאם (ארנולד) ודייזי בולטון (לורל). צילום: מארק סניור

בין כך ובין כך, מה שאנחנו מקבלים כאן הוא ביצוע ממוצע של תסריט ממש ממש טוב. תקשיבו למה שהשחקנים אומרים, כולל נידהאם, וללא קשר לאיך שזה ייפול על האוזניים שלכם, הקסם הזה יעבוד: זה ייגרום לכם להפוך את המחשבות לקול פנימי ולשאול את עצמכם שאלות חשובות על מי ומה אתם אוהבים, היכן וכיצד הרגשתם אובדן בחיים, ו- מעל הכל - מי בדיוק אתם חשים וחושבים את עצמכם להיות. אך זהירות תפסידו את השיאים והמרהיבות האמיתיות של המחזה. וזה, יש לקוות, יהיה מספק להצדיק את המאמץ למצוא את דרככם למקום הזה: אני עליתי על הרכבת מוויקטוריה לפארק באטרסי ואז הלכתי מסביב לפינה משם לקפוץ שתי תחנות באוטובוס לצד הדרומי של גשר צ'לסי, ואז הלכתי את השאר. זה היה די קל. מסלולים אחרים יכולים להיות פחות נוחים. ההתרחקות לאחר ההצגה לוואטרלו הייתה הרבה יותר מורכבת וגוזלת זמן. אני מקווה שאתר התיאטרון יוכל בקרוב להציע הנחיות מעבר ברורות ומלאות יותר.

קראו ביקורות אחרות