ביקורת: עירוני מתן, תיאטרון סנט ג'יימס ✭✭✭✭✭

מי העיר

25 בפברואר 2014

תיאטרון סנט ג'יימס

5 כוכבים

אחת האמיתות הבסיסיות בחיים, שלא ניתן לערער עליה, היא שלעולם לא כדאי ללכת לתיאטרון כשסובלים ממיגרנה. האפשרות שכאב יפחית את ההנאה מהביצוע יותר מדי גדולה; באותה מידה, האפשרות שלא נצליח להתרכז, להבין ולתפוס את ניואנסים של הפקה וביצוע היא מכריעה.

מסתבר שהאמת הזו אולי לא כל כך איתנה כפי שנראה.

כי הלילה הייתה לי מיגרנה אך הלכתי לתיאטרון. תיאטרון סנט ג'יימס ליתר דיוק, שם ההפקה המקצועית הראשונה של "מי העיר" בבריטניה, בהנחייתו של ג'יימי לויד, נמצאת כעת בפריוויוס.

זה ריפא את המיגרנה שלי.

זו הפקה מהממת מכל הבחינות. למעשה, היא ברורה שהפקה טובה יותר ממה שהעבודה עצמה ראויה לו.

"מי העיר", עם ספר מאת גרג קוטיס וקטע מוזיקלי מאת מארק הולמן וליריקה משניהם, התחיל את חייו ב-1999 והגיע לברודווי ב-2001, שם זכה בשלושה פרסי טוני. באחד מאותם פיתולים סקרניים של גורל פרסי טוני, הוא זכה עבור המוזיקה, הספר והבימוי אך הפסיד כמחזמר הטוב ביותר ל"טורול מודרן מילי".

זהו אחד מאותם מחזות זמר עם קהל אוהדים מסור - אלו שאוהבים אותו הם קולניים ובטוחים בגדולתו. עבור אחרים, זה מהנה ומרתק בזמן שזה קורה, אבל בסופו של דבר נשכח.

ההפקה התוססת והפרטנית עד תום של ג'יימי לויד מאפשרת לכל דבר טוב בעבודת היוצרים לזרוח ומכסה על כל כשלונותיהם. זהו בימוי מעורר השראה ומאיר כל צד.

זהו יצירה מוזרה. היא מספרת את הסיפור המוזר של עולם שבו המים כל כך נדירים שהשירותים מוקצים וניתנים לשימוש רק בתשלום של סכום משמעותי. אלו שאינם יכולים לשלם נשלחים ל"מי העיר", מקום שאף אחד לא ראה או חזר ממנו. ישנן שתי קבוצות מרכזיות - אלו ששולטים ומקצים את המים ואלו שסובלים, מגרדים כסף להטלת שתן. לבסוף, המגרדים מתקוממים ותוצאות המרד הזה מובילות בסופו של דבר למוות של כל הקהילה.

זה הופך את "כנר על הגג" או "סיפור הפרברים" להיראות חיוביים באופן מוחלט.

האתגר הסאטירי החמור בתוך היצירה הוא מזעזע ואפשרי מבחינה בסיסית. ובכל זאת, למרות כובד הנושא, החומר הוא בעיקרו קליל ומהנה, לועג בדרכים חכמות ומעניינות לצורת ההבעה של תיאטרון מוסיקלי ולדוגמאות מסוימות מתוכו, כמו "עלובי החיים".

החזון הברור של לויד ליצירה נותן לה חשמל ומשלב את הקליל ואת הסאטירה. התוצאה היא חגיגה חזותית וקולית, סדרה של דמויות נפלאות, המון הנאה וקצת חומר למחשבה. אין שום דבר כמו המחזמר הזה שמוצג כרגע בווסט אנד: זה הקאסט הזה הוא הקולני ביותר (מלבד קנדיד שלמרבה הצער, נסגר השבוע) המופיע בווסט אנד כיום; זו הסאטירה הטובה יותר מ"ספר המורמונים" (בהרבה); והיא למעשה מציעה תענוגות בלתי צפויים הרבה יותר מרוב המחזות המוזיקליים המשחקים לאורך זמן.

הכוריאוגרפיה של אן יי היא תמיד מפתיעה ומקורית: בדיוק כשהמוזיקה מרגישה שתספק שורת בעיטות, יי גורמת לקאסט לעשות משהו שונה לגמרי. ההטעיה הזו של הקהל היא מרכיב מרכזי לשמחת היצירה והכוריאוגרפיה משקפת זאת. הכל מדויק וברור ומאוד מבוצע היטב על ידי הקאסט. זה אחד מהזמנים שבהם הריקוד מוסיף ליצירה כולה כמו הספר והמוזיקה.

אלן ויליאמס מפקח על המוזיקה והיא מבוצעת ללא רבב על ידי תזמורת של שישה נגנים חרוצים. איזון מצוין ולמרות שהדיקציה לפעמים סובלת, רוב השירה צלולה וברורה ובשמח תואמת. הקאסט באמת יודע איך לשיר ולרקוד והם נותנים כל מה שיש להם לקטע המוזיקלי. זה תענוג מוחלט לראות את המקצוענים הללו שרים ומבצעים את הדברים שלהם.

הקאסט - לכל אורכו - מושלם. אין כאן אף תו שגוי. לכולם יש את הרגע שלהם וכולם זורחים ברגע שלהם.

כרוב רובי סטרונג, ריצ'רד פלאשמן הוא פשוט מעולה. הוא בדיוק מגיע לסגנון הכמעט קומיקסי, והתחושות שלו כמו של כוכב קולנוע מתלכדות עם תחושת האפשרויות של התפקיד ומייצרות דמות עשירה ומספקת. כן, הוא הגיבור הרומנטי, אבל במקביל הוא המצפון המוסרי של היצירה והשה לטבח. עם חולצה אפורה הדוקה והערצה מטוהרת להופ (רסנה היילנד פורטת דייקום), הוא מכין את הקהל באופן מושלם לרגע ההבנה על האמת מאחורי "מי העיר". המיומנות והכישרון שהוא מציג כאן היו חבויים היטב ב"רוח" - אבל נפלא לראות אותו במצב של שיא. השיר שלו "רוץ חופש רוץ" הוא השיא של הערב.

ללא הפתעה, ג'נה ראסל היא טעימה בתור השמרנית של השירותים, פנלופה פניווייז, שלא תכופף את הכללים ומתעקשת שכולם ישלמו על זכותם להשתין. זהו תפקיד גדול ומהנה מראסל, מלא בהנאה קומית וקולה גם במצב מרגש.

ג'ונתן סלינגר לא היה טוב יותר ממה שהוא כאן. כשוטר לוקסטוק הערמומי, חסר רחמים וסרקסטי, הוא קול של הארי המלוכלך של השירותים ובמקביל משתתף בדיאלוג עם הקהל שמנפץ את הקיר הרביעי ויוצר המון שמחה. כשותפו הנבל, סימון פייסלי דיי הוא חסר פגם כקלדוול בי קלדוול הנורא, האיש שהתעשר מהקצאת מים ורגולציית השתנה. זהו ביצוע מלא התפרצות זדונית.

קאריס ג'ק היא פשוט מופלאה כמו סאלי הקטנה וכדומה מארק אליוט כמר מקווין. מארק מדוז הוא שמחה כסנאטור פיפ הלחי הרכה, ומדלן הארלנד מוציאה כל טיפת אפשרות מסופי סו. במיוחד יש לזכור את עבודתו של קורי אינגליש, שמספק שתי דמויות מנוגדות (ועוד) עם המון כשרון: הזקן סטרונג שלו מושלם והוא כמעט בלתי ניתן לזיהוי כהארי הלהבים החם, החמוץ.

כמוזכר, כולם מצוינים, אבל מהקבוצה, אלאדייר בוחן, קריס בנט וג'ולי ג'אפ בולטים באמת.

סוטרה גילמור מספקת סט מדהים נוסף. כל המתחם בבית הסנט ג'יימס השתנה כדי להתאים לחזון של גילמור וזה באמת משתלם. הסט עצמו מזכיר את עלובי החיים בדרך חכמה, אבל הכלי הטוב ביותר שלו הוא בכך שהוא מעניק מסגרת מוצקה ואמיתית לפעולה המוזרה והסטירי לפעול בתוכה. זה מעיד ומדגיש את הסאטירה בצורה יפהפייה. זהו עיצוב מושלם להפקה שג'יימי לויד העלה בדעתו ואין זה חלק קטן מההצלחה הכוללת כאן.

התלבושות נהדרות - הן מזכירות מחזות זמר אחרים ונותנות לעולם הדיסטופי הזה את צורתו. התאורה של אדם סילברמן היא מלאת אווירה ומדויקת לחלוטין - תאורת הסצנות המגובלות בדם במיוחד טובה.

אמנם, הפקה זו מחזקת את המוניטין של לויד כמוביל ומרגש. החזון שלו כאן הוא מרהיב והוא רואה לכך שזה מבוצע בקלות נראית לעין.

זה יכול להיות בקלות המחזמר החדש הטוב ביותר של 2014. זה בהחלט יהיה קשה להתעלות עליו.

"מי העיר" מועבר לתיאטרון אפולו מ-29 בספטמבר 2014. הזמינו כרטיס עכשיו!