סקירה: מים לפילים, תיאטרון אימפריאל ברודווי ✭✭✭

ריי רקהם סוקר את המחזמר החדש 'מים לפילים' המוצג כעת בתיאטרון האימפריאלי של ברודוויי.

צילום: מרפי מייד

מים לפילים

תיאטרון אימפריאלי

3 כוכבים

הזמנת כרטיסים

עם פסקול מאת הקולקטיב בן שבעת האנשים 'פיג פן תיאטרון', ספר מאת ריק אליס, בימוי של ג'סיקה סטון מברודוויי, ושפע אמנות קרקסית מהכישרונית שאנה קרול, 'מים לפילים' הוא מחזמר חדש שהוא קסום ומרהיב; אך לא תמיד ברור מה צריך להיות מיועד לאוהל הקרקס ומה צריך להיות שולי.

בעונה זו, השלטים של רחוב מערבי ארבעים וחמש עשויים להתבלבל עם סט של אולפן סרטים, כאשר 'מים לפילים' מצטרף לפתיחות המוזיקליות הרבות במהלך מרץ ואפריל. הפתיחה השנייה של ספר-לסרט-למחזמר (״המחברת״, שמעבר לכביש נפתח ימים קודם ו״הזרים״, גם מעבר לכביש, עדיין בתצוגות מוקדמות) 'מים לפילים' הוא מחזה מלא דמיון, המלא באמנות תמה ונטולת אשמה, ומאזן במדויק בין חוט דק של נרטיב ואגדה.

צילום: מרפי מייד

הסיפור הוא חסר יומרות ופשוט; ילד זקן מקסים (גרג אדלמן הנוסטלגי בצורה נפלאה) חוזר לקרקס ונזכר בעברו בעידן הדיכאון, שם ברח מטרגדיה משפחתית קשה (אשר מוצגת בצורה יפה באחת מסצנות הפלאשבק האומנותיות ביותר) והצטרף לקרקס עשורים קודם לכן. מה שמתרחש הוא סיפור טיפוסי של ילד (גראנט גסטין בתפקיד ג'ייק, בקול טוב) פוגש ילדה (איזבל מקאלה כמלאנה, האור של הקבוצה) בו מתאהבים מאתגרים (ובכן, זהו קרקס) והילדה היא במקרה נשואה לאמן ליבוי פסיכופתי בשם אוגוסט (פול אלכסנדר נולאן הרוגי בצורה נפלאה). הכל נראה מתוכנן לכיוון סוג כלשהו של אסון (יהיה זה נישואין, מטאפורי או ממשי), וכאשר מציינים שרמז להתמוטטות מוקדם במופע, החלקים בפאזל מתחילים ליפול במקום.

למרות שהסיפור הוא תוצרת ברודוויי מוכרת, האמנות המפגינה כאן מרשימה. כמעצב ההקרנה, דויד בנגלי יוצר נוף מרהיב של עננים בצבע תשת וחודים צבעונים מעושנים שמעמיד את הקטע בעולם המופלא של אמריקנה. תלבושות של דויד ישראל רינוזו הן מעוררות השראה מבחינת התקופה והנושא ועם זאת מרעננות להפליא כאילו ביקשו מאייריס אפפל המנוחה לצייר בתמונות ספיה של בארנום וביילי. הסט של טאקשי קאטה מקושט במשי מצנח, חבלים וסקופול, חבלים ותמריצים; כולם משומשים בצורה מדהימה וביעילות על ידי צוות כישרוני של אקרובטים ומתעמלים, וכך משולבים באנשי תיאטרון ברודוויי כדי ליצור חבורת אמנים מרשימה. העיצוב החכם מורחב לשחקנים פול נוי והבובות המרתקות של ריי וויטמור וג'יי.אר. גודמן וקמיל לאובר, שעומדים לצדם.

צילום: מרפי מייד

לא הכל עובד. למופע כל כך מתקדם בתכונות תכנוניות, זה עצוב לשים לב שהתוכן נוטה להיות שמרני. במיוחד עם המבנה של 'מספר סיפורים, מביט אחורה', יש כאן תחושה מוזרה שהמופע הוא סוג של תחייה. השיר 'גלגל חורק' - קטע קומדיה מודגש שמחובר ל-'You Gotta Get a Gimmick' - מבוצע בצורה מושלמת על ידי שרה גטלפינגר, סטן בראון, וג'ו דה פול אך לא מצליח להפיק צחוקים. מספרי ריקוד של כל הקבוצה, בהובלת גסטין או נולאן, מזכירים במיוחד את קטעי המדורת הקבועים כמו 'State Fair' או 'Destry Rides Again'. מעניין שהרגעים החזקים ביותר במוזיקה של המופע הם בעצם אלה שחרוגים מהמבנה שלה ונוטים לעבר פסקול שהוא שילוב של רוק-אמריקאי מנוגד עם קאנטרי וגראסבל. 'נוח עכשיו' נותן למקאלה את הרגע שלה לזרוח מוקדם במערכה הראשונה; 'מה תעשה' הוא דואט יפהפה בין המובילים המקום הראשון; והכוח של כל החברה שמשחזר את 'אני בוחר את הנסיעה' כגמר של המופע הוא הנאה אמיתית.

לצערי, הרגע המחליש ביותר במופע שבזמנים מסוימים מפתיע באמנות, הוא הגילוי של רוזי - הפילה. בזמן שהבובות האחרות הן מופשטות, בלתי מוגמרות, וללא בושה מחוברות למופיע; רוזי יותר דומה לאדון סנפילאפוגס מרחוב סומסום מאשר לבובות האחרות המתוכננות במדויק ובאיזון. הפער הלא נעים הזה רק מחריף מהעובדה שעד לגילוי המלא שלה, נהנינו מקטעי נגינה של הופעות אחרות שלה (קטע חד כאן, רגל שם, מבוצע באופן מושלם על ידי קרוליין קיין) שהן יותר בהתאם לבובות האחרות ששודרו! התוצאה היא פחות 'סוס מלחמה' ויותר 'בייבי ג'ון והפרה'.

עם מבנה שנראה במתיחות עם הסיפור החדשני, ורק רגעים בודדים של ברק בפסקול שלה, 'מים לפילים' עשוי להתמודד בעונה שעמוסה במוזיקליים חדשים. עם זאת, יש הרבה ליהנות ממנו, והחברה המושלבת הלוקחת אותה לגבהים חדשים של הכישרון המשלוב על במת ברודוויי. תלכו! תיהנו מזה!