ביקורת: נוער ללא אל, תיאטרון קורונט ✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את הנעורים ללא אל, מעובד על ידי כריסטופר המפטון ובבימוי של סטפני מופר שמוצג כעת בתיאטרון הקורונט.

מלקום קאמינג - נוימן, פיניאן גארבוט - באואר, ריימונד אנום - ציגלר, אוון אלון - רייס, ניקולאס נאן - טראונר, ברנדון אשפורד - פוירבך. צילום: טריסטרם קנטון נעורים ללא אל

תיאטרון קורונט

23 בספטמבר 2019

3 כוכבים

להזמנת כרטיסים

למי שחושב שיש להיסטוריה נטייה לחזור על עצמה, ומי שמבחין במצב הרוח ובתנועה של זמננו דמיון לא נוח למה שפגע בעולמנו לפני כמה דורות, אז לא ניתן למצוא שיעור טוב יותר מאשר ברומן החמור של אודון פון הורוואת, 'נעורים ללא אל' ('Jugend ohne Gott'). שפורסם באמסטרדם בשנת 1937, מתאר את החיים העכשוויים בגרמניה תחת הנציונל-סוציאליסטים מנקודת מבט של עיירה קטנה, דרך עיניים של מורה מקומי - צופה סרקסטי ומנותק (כמו הורוואת עצמו?), שמאותגר על ידי הצורך לחפש ולמצוא את האמת. הורוואת היה למעשה מחזאי, שפנה לכתיבת פרוזה רק משום שלא הצליח להציג את מחזותיו לאחר עליית הנאצים לשלטון. לאורך השנים, נערכו מספר עיבודים, חלקם שואפים למודרניזציה ולהענקת מיידיות וחשיבות לסיפור, חלקם יותר מסורתיים. לפני עשר שנים בווינה, כריסטופר המפטון, מומחה בהצגת סופרים אירופאים על הבמה, הציג את העיבוד שלו, שתורגם לעברית ולאחר מכן חזרה לגרמנית על ידי ידיים אחרות. גרסת השפה האנגלית הקפדנית והמרתקת של המפטון הגיעה עכשיו לנוטינג היל גייט הבוהמית ולפנים הנאו-בארוק המתפורר של תיאטרון הקורונט, בדיוק כשלעולמנו נדמה שכבר חוזר אל הדמגוגיה הפופוליסטית הימנית.

כריסטופר בואן, דיוויד בימס, פיניאן גארבוט, אנה מונדן, ניקולאס נאן, ריימונד אנום, אלכס וולדמן. צילום: טריסטרם קנטון

מביימת את ההפקה הזו הגעת פנים חדשה מאירופה המרכזית והתרבות הגרמנית, סטפני מופר, בעזרת המעצב ג'סטין מנוארדלה, היא מעניקה לנו פרשנות מרגישה לתקופה, מוצגת על ידי שלושה קירות של לוחות שנכתבים ומצוירים בגיר לבן על ידי השחקנים עם התקדמות הנרטיב. ששה צעירים - דבושטים הראשונים עם אקורדיונים תלויים על כתפיהם - מגלמים את דמויות התלמידים - בגרביים ארוכים ושורטס קצרים - עם דמות נשית אחת צעירה ושלושה גברים ואישה שמגלמים דמויות אחרות. עבור תיאטרון קטן כל כך, תחושה של תפקידים מרובים. אך יש תחושה שההפקה לא ממש יודעת מה לעשות עם המשאבים האלה.

ניקולאס נאן. צילום: טריסטרם קנטון

העלילה, כמות שהיא, היא סוג של מותחן: למעשה, היא הופכת לתעלומת רצח. אך מי מוביל אותה, ומהי מטרתה? אנחנו מתחילים עם הורה מתלונן (אחד מהרבה תפקידים מוכשרים שגילם כריסטופר בואן), ומתפשטים אל מחקרי הרציניים יותר שמבצע המורה (אלכס וולדמן עדין ומסקרן חסר תשוקה) ותובע המקומי (אחד מהגלגולים המרובים של דיוויד בימס). בו זמנית, הצעירים מגלים חקירות משלהם. כעת, לקלח את האווירה של ריגול וחקירה - ואשמה אוניברסלית? - הוא עסק מורכב, ורק לא מושפע מושלם כאן. ככל שנשארים עם המחזה, אנחנו מרגישים יותר שאנו יודעים לאן הוא אמור, או יכול, ללכת, ותוהה מדוע הוא לא מסוגל להגיע לשם בצורה יותר ברורה. ישנם כמה אלמנטים מעניינים, אך הם לא מרגישים כאילו התאגדו בצורה טובה.

מלקום קאמינג, דיוויד בימס, ניקולאס נאן, ברנדון אשפורד, ריימונד אנום, כריסטופר בואן, פיניאן גארבוט, אלכס וולדמן

מה חסר? אז הנה רעיון אפשרי: התאטרון הגרמני שאני מכיר עומד ברכתי העומד על עשירות השפה עצמה ועל חריפות הביטוי שהיא בשכמות מועמודים עם הגישה יותר מעגלית, טבעית, שמועדפת בתיאטרון הבריטי. בזמן צפיית המחזה הזה, אני הייתי מתרגם את הדיאלוג חזרה לגרמנית, למשל: 'הירח נעלם מאחורי הענן' נשמע בצורה מתונה באנגלית, אך 'Der Mond verschwand hinter eine Wolke' מבוטא כחוויה גרמנית רומנטית, מכשף תמונות של קספר דייוויד פרידריך (ואחרים) וכל הכוח הפילוסופי, 'weltanschauliche' תשובת נזכרת בערכים של תקופת ההשגיונים שהוצגה בעצמה בהקמת הלאומנות הגרמנית. כל זה פשוט לא יכול להעביר את הירח נעלם מאחורי הענן. יש להפעיל אמצעים אחרים כדי שהדרמה הזאת מדברת. אך אילו אמצעים, וכיצד יש לבטא אותם?

קלרה אוניימרי. צילום: טריסטרם קנטון

אם אתם מבינים, זאת הבעיה שהקורונט מתמודד איתה בהצגת העבודה המרתקת הזו. זה צעד נועז לבית הניסוי והסיכון הזה. ראיתי הפקות אחרות מצליחות בזה ביפה. בזמנים אחרים, ההימורים לא ממש עובדים. כאן, תוכלו למצוא דברים ליהנות מהם. יש את הבלם הדחוף שמוצא קריירה בעיר פיניאן גארבוט כאחד מהבנים, פרנץ באואר. אנה מונדן מצליחה ליצור רושם ארוך טווח עם תפקיד ההווה שלה של אווה. ניקולאס נאן מציג איום כדייר טראונר, בזמן שמלקום קאמינג מצטיין רוחות רפאים. עם זאת, העצב האבוד של ריימונד אנום כדול אוונוי לא עוזר לו להתפייס את סתירות המשונות בתפקיד שלו. אוון אלון (היינריך רייס) וברנדון אשפורד (ארנו פוירבך - איזה שם פילוסופי!) משלימים את צוות הבנים. קלרה אוניימרי אולי יש את העבודה הכי קשה מבין כולם בלקבל תפקידים שלה שראוי רק מסורק.

עם תאורה מנוכת על ידי ג'ושוע קר ושינויי רמות קול מאד מגוונים בניצול מק וינשיפ, זו הפקה שקשה להרגיש בבית בה. זה חבל. הספר המקורי זכה לשבח גבוה על ידי תומאס מאן, ומובן למה. הורוואת ומאן חולקים רבים מהתכונות האסתטיות והפילוסופיות. השפה של הורוואת היא יותר מגולפת, יותר חיים ממה של מאן, אני חושב, ללא ספק הודות לצמיחתו כאמן בתחום הדיבור ולא התחום המודפס, אך יש להם במשותף אהבה לתרבות שראתה שתוקפת על ידי הברבריות של הרייך השלישי. שניהם מכרקרים כפייתיים של המאבק בין המעלות והפגמים של העולם הגרמני. בימים אלה, זה טוב לזכור את העובדה הזאת, אפילו אם רק דרך גרסה לא מושגת של העבודה המרתקת והמורכבת הזו.