חברתי הטובה הלבנה (ומכתבים אחרים שנשארו ללא מענה), התיאטרון The Bunker ✭✭✭

טים הוכשטראסר מבקר בהצגה 'החבר הטוב הלבן שלי (ומכתבים אחרים שנשתתקו)' שמוצגת כעת בתיאטרון הבונקר, לונדון.

אינס דה קלרק בהצגה 'החבר הטוב הלבן שלי'. צילום: הבונקר החבר הטוב הלבן שלי (ומכתבים אחרים שנשתתקו)

הבונקר

20 במרץ 2019

3 כוכבים

הבונקר הפך למקום חלופי ומרתק המציע אלטרנטיבה מרעננת לתכנים המוצגים במקומות הסמוכים כמו מפעל השוקולד של מנייר. פעם הוא היה מקום לניסויים רדיקליים, אך נראה כי תבנית שבה מקומות חלופיים מתבגרים למקום המקובל יותר תחת לחץ הכלכלה היא דבר שכיח. לעת עתה, הבונקר מוכן להציע אתגרים למוסכמות. המופע האחרון הזה הוא סוג של כלאיים: לא בדיוק הצגה, אך גם לא סט נחמד של מכתבים שנקראו במדויק כמו 'Letters Live'. במקום זאת, יש די-ג'יי שמשמיע סטים לפני, בין ואחרי שלוש הקריאות שבהן שחקן, לעיתים חבר של הכותב, קורא סקריפט בלתי מתוכנן שמטרתו לפרט את ההנחות הלא מבוררות של אדם לבן על חבר שחור. אלו הם מכתבים שעשויים היו להישלח, הגיגים מוצעים, ולא עימותים ישירים. החומרים שיוצגו משתנים כך שסקירה זו מציעה תמונת מצב של חוויה אחת בלבד. התוצאות בליל העיתונות היו לא שווות ובלתי נוחות, על אף שבדרך כלל הן היו עם השלכות יצירתיות מרגשות.

הראשון - שהוא גם הכותרת - היה הקטע העשיר ביותר בערב. למעשה, פריט זה הוא האמיתי שמתיר את מחיר הכרטיס. רחל דלהיי, כאשר היא נקראה על ידי אינס דה קלרק, יצרה תיאור מובהק של לגדול כחום בברמינגהם, מלא בתיאורים חדים ותצפיות חברתיות, ודמויות ממומשות באופן מעניין. הנקודות שנעשו כאן על כשלי אמפתיה וחוסר סקרנות, והשפעתם על חברות לא היו רק מעודנות אלא בעלות השפעה מצטברת עדינה וחזקה יותר בשל שימוש וורבלי זהיר והימנעות מוחלטת מכעס מוצדק. לזה הייתה השפעה משמעותית על הקהל ששמע את הטקסט בשקט הלוכד שאת אמת הפורטרט שהוצע על גבולות השייכות החברתית הנמשכים כאשר הם מסוננים במורכבות דרך הפריזמה של גזע בבריטניה של היום.

אבל היה גם צד חיובי ומעורר השראה לזה: המכתב גם הציג איך אין זה חייב להיות ככה; שאם רק נהיה מוכנים לאמץ אותן, יש בחירות אחרות זמינות. במובן זה, המחברת הציגה נקודה דומה לזו של א.מ. פורסטר המדגיש את החשיבות של ניסיונות מכוונים לאמפתיה וחיבור והצורך לפתח מבט 360 מעלות על העולם. במיקרוקוסמוס, דלהיי עושה את אותה נקודה כמו שנעשה בדיוק לאחרונה באופן בלתי-נשכח ב'הצאצאים'. הדרמה האפית ההיא הייתה כל כך חזקה משום שהיא עברה אתגרים של קבוצה מסוימת כדי להציע שאיפות ופתרונות אנושיים כוללניים שיכולות להתקבל על כל אחד. המכתב הזה מעניק תקווה דומה ואפשרות קולקטיבית חדשה.

לעומת זאת, הפריט השני הקצר בהרבה של ג'אמז הציג זוג מכתבים שנקראו על ידי בן ביילי סמית שהיו כתובים בקצבים היפ הופ. ביילי סמית ביצע אותם ברומנטיקה ושנינות, למרות שההומור היה מריר-מתוק לאור רצינות הנושאים הבסיסיים. כאן ההתמקדות הייתה בתלונה של ילד לבן שגדל ב'שכונה' שאמר שהוא נשפט בצורה לא הוגנת על לקיחת הזדמנויות שהוצעו לו ובוצע ביקורת לא נכונה על התעמקותו ב תרבות השחורה כאשר לא הוצע שום בחירה אחרת. היה כאן חקירה רצינית של סוגיות של פריבילגיה תחת הדיאלוג המריר של הפורמט.

הקטע השלישי והארוך בהרבה מאת זיה אחמד, שנקרא פשוט ללא כותרת, היה לצערנו הרבה פחות מתגמל ומיומן. אך יש להעניק ציונים מלאים לשחקנית/קורצת המוכשרת זיינב חסן שניסתה להחיות סט של חלקיקים חסרי לכידות ולספק טון מונוטוני של כעס פוליטי נמשך דרך סדרת ציטוטים שהכותב הזמין את הקהל להמאיס. כדי שלא משנה מה הדעות הפוליטיות שלך, זה פשוט היה כתיבה עצלנית כאשר משווים לאיכות מה שהלך לפני. כמו מכתבי 'Letters Live' שהראתה שיש הערכה ציבורית אמיתית לקריאה של מכתבים, אמיתיים או דמיוניים. הם מציעים מרחב רגשי ופוליטי אינטראקטיבי שבו המשחק של רעיונות וזיכרון יכולים להדהד עם החוויות של הקהל ללא להפריע לנרטיב ותעלומות של הצגה. המגוון של נושאים כאן עשוי להיות פחות אך הריכוז וההתמקדות עשויים להיות חדים וטובים יותר לעיצוב לבבות ומחשבות. באופן בלתי נמנע, כמו בקברט, האיכות של הפריטים משתנה מלילה ללילה, אך זו בדיוק הסוג של אירוע שהבונקר צריך לארח.

אתר תיאטרון הבונקר