סקירה: שבב בסוכר, ראשי מדברים, אייפלייר ✭✭✭✭

ג'וליאן אייבס סוקר את מרטין פרימן בהצגה 'צ'יפ בסוכר', חלק מ'ראשי דיבור' של אלן בנט, הזמין כעת ב-BBC iPlayer.

מרטין פרימן בהצגה 'צ'יפ בסוכר' ('ראשי דיבור') צ'יפ בסוכר ראשי דיבור, BBC iPlayer 4 כוכבים צפה עכשיו המונולוגים האלה מעניינים כי אני אף פעם לא בטוח לגמרי על מה הם אמורים להיות.  הנושא כל כך רחב וכל כך צפוי, שהפטפוט הנמסר להגשת השחקנים נשמע לעיתים קרובות כמו רשימת קניות של 'מאפיינים סטנדרטיים של חיים בלתי ייחודיים'.  איך זה אמור להיות מרתק דרמטית באמת מעבר להבנתי.  למה אנחנו צריכים לדאוג לטרופות המובנות מאליהן של חיי מעמד הפועלים או מעמד הביניים הנמוך?  אך השיטה המועדפת של המחבר, אלן בנט, היא לתת לנו משהו קליל ובלתי מתחייב, לפחות בהתחלה, כדי לפתות אותנו לעולמו עם צחקוק קל וטיפה של חיוך יודעי דבר, אך הרגע המרים גבה של הגילוי של הלב המלוכלך הפעום במרכז כל סיפור.  אם זו הדרך המועדפת עליך להגיב לתיאטרון, תמצא הרבה הנאה כאן. בידיו של שחקן דמיוני מאוד - כמו מרטין פרימן בהצגה זו - ניתן להעניק לקולות השונים של בנט אישיויות מובחנות חזקות, מה שהופך את הקונפליקטים של הדרמה חריפים יותר אולי ממה שנכתב.  וזה מה שמוכח כאן: פרימן מבין משחק עם מיקרופון היטב, וההשפעה שהקול עושה דרך ההגבר והשידור בטלוויזיה.  כאן הוא מתעופף ומסתובב קולית, משנה קצב, תהודה וטון, ומעניק לכל ביטוי, לכל הברה חיים עצמאיים: הוא מתעלה במעבר בין קול הרדיו, הגרון והחזה, כמו שחקן רדיו מיומן שמסוגל להשיג הכל רק באמצעות מניפולציה עדינה ומושכלת של הקול.  הבמאי ג'רמי הרין לא צריך לעשות הרבה עם המצלמה עם שחקן כזה - הוא יכול לעשות יותר, אבל בוחר שלא.  בעוד ש'הרעיונות' בטקסט מתרוצצים מנושא לנושא, מהבהבים כך וכך בין אירועים לדעות המובעות עליהם, הקול נותר כלוא במקומו.  כנקודת מבט אקזיסטנציאלית - אם זאת הכוונה - זה משהו המאחד את כל המחזות הקטנים, אך הטבעיות של הבמה הופכת לכך שזה נראה כמו בחירה אמנותית אקראית ולא מכוונת.  אחרי הכל, זה נחשב לדרך הבטוחה ביותר להציג דרמה בבריטניה.  אבל זה רחוק מלהיות הדרך היחידה לעשות זאת, לא משנה מה הציפיות של קהל נתון עשויות להיות. בהתאם לריאליזם הממוקם במקום, קשה לראות את הקישורים בין העלילות הנפרדות יותר מאשר אולי.  עבודה הקשה של 'ההקדמות' לכל תמונה מכוערת של חטא, אם כן, הופכת להיות קצת משעממת ומוכרת.  אז יש את הקושי לדעת - או לא לדעת - למי מופנית ההתוודה, או הסיפור, או הדיווח, או... מה שזה לא יהיה.  האם זה משנה?  ובכן, כן, לדעתי זה כן משנה.  השווה זאת, אם תרצה, עם סדרה מתמשכת ומורחבת כמו הסרטים 'בתוך מס' 9'.  כל אחת מהן נבחרה ועוצבה בקפידה על מנת להתאים למאפיינים של צורות מובחנות ויפהפיות, וזה מעניק לכל סיפור בסדרה עוצמה ייחודית לשכנע שעומדת ביופיה בלא להיות קשורה לאחרות, תוך שמירה על התחושה שהיא קשורה אליהן.  זה גם חוסך הרבה זמן ומאפשר יותר מקום לדברים אחרים.  אך נראה שבנט מסתפק בבניית כל אחת מהתמונות הקצרות האלה (אם כי פופולריות מאוד) כמעט באותה חבילה בדיוק: זאת חייבת לרצות את אלה שאוהבים שהדרמה שלהם תהיה בטוחה, סטנדרטית ולא מטרידה.  אם אתה אחד מאלה, תאהב את זה, אבל אם לא... אם יש 'מסר' נסתר בתמונות האלה של הבלתי נורא זה שאין הרבה שינוי בחברה מאז שהוליווד ייצרה 'סרטי אזהרה' על נושאים דומים למדי, והם ייצרו אותם במאות, ואפילו באלפים, בשנות החמישים: עשור שנראה שעיצב את המבט של הכותב ושבו האנשים האלה נראו תקועים לנצח, כמו חריימות בענבר מזדקן.  בארץ בנט, כל מי שעושה צעד מחוץ למגבלות הקפדניות של החיים המכובדים יכול לצפות להיסחף לאורך כל שורת חוסר ההסכמה החברתית.  חלקם נתפסים ונענשים, אחרים מתחמקים מגינוי, אבל הגבולות הבטוחים והנעימים של החיים הפרבריים 'הרגילים' תמיד יוחזרו לסדר בסוף, כמו כאן.  זה אולי מה שהופך את הסדרה הזו למושכת לקהל של בנט, כנראה: התחושה של שיקום חברתי.  אין כאן הרבה מעבר כדי להתרשם מתובנה או חזון, ולא כל שכן הסבר מדוע אנחנו נראים תקועים בעולם שנעלם לפני חצי מאה ויותר.  ככל שבריטניה נגררת אל הלא נודע של הברקזיט, יתכן שאנשים מדמיינים ש'נוסטלגיה' כזו תעזור.  היא לא, אבל זה לא עומד להרתיע את אלה שאין להם דבר אחר להסתמך עליו. סקירות נוספות של 'ראשי דיבור' קרא את הסקירה שלנו על אישה רגילה קרא את הסקירה שלנו על המקדש קרא את הסקירה שלנו על מסע ההימור קרא את הסקירה שלנו על הסיכוי הגדול שלה קרא את הסקירה שלנו על הכלב החיצוני קרא את הסקירה שלנו על מיטה בין העדשים קרא את הסקירה שלנו על היד של אלוהים קרא את הסקירה שלנו על לוחם סנדוויץ'