ביקורת: ארקדיה, תיאטרון רויאל ברייטון ולאחר מכן בסיבוב ✭✭✭

פורסם ב

10 בפברואר 2015

מאת

סטיבן קולינס

דקוטה בלו ריצ'רדס ו-ווילף סקאולדן ב"ארקאדיה". צילום: מארק דואה ארקאדיה

תיאטרון רויאל ברייטון ולאחר מכן בסיבוב הופעות

7 בפברואר 2015

3 כוכבים

בכותרת מחזהו של טום סטופארד ארקאדיה, אומרת הבמאית בלאנש מקינטייר: "הרעיונות מהממים וארקאדיה נותנת בידי הקהל להבין אותם; היא מזמינה את הקהל להשתתף בשיחה. אבל יש לה גם נגיעות מאוד אנושיות. היא מרגשת, אפילו שוברנית לב לפעמים, אך היא גם מאוד מצחיקה. זה המחזה היחיד שאני מכירה שמגיע לכל ארבעת כיווני הרוח, אפשר לומר. הוא אמיץ אינטלקטואלית ויש לו את האומץ להעביר טיעונים מורכבים לקהל. כמו כן, היא אנושית ויש לה שנינות ולכן נדיר למצוא מחזה עם כל התכונות הללו... כל כך אהבתי את ארקאדיה שלא יכולתי לסבול לראות מה עוד במאי יעשה לה. תתארו לכם אם הייתם רואים שהיא נעשית בצורה רעה..."

תתארו לכם.

כעת מתחיל סיבוב הופעות בממלכה המאוחדת, ההפקה של מקינטייר של ארקאדיה זה עתה סיימה את השבוע הראשון שלה בתיאטרון רויאל ברייטון.

המחזה של סטופארד מתפוצץ מרעיונות: רעיון הזיכרון; המושג של מי כותב את ההיסטוריה וכיצד; התנגשות בין מדע לאמנות; מקרה ותפקידו בחיים; תאוריית הכאוס; חוסרה או תוקפה של האקדמיה; החוק השני של התרמודינמיקה; קלסיציזם ורומנטיזם; ההשלכות והסיבוכים של חיבוק מיני; חיי הצב; גנים, נזיר ודהלייה אקזוטית.

כל הרעיונות הללו מתרחשים בחדר גדול אחד בבית הפאר של משפחת קרום/קאברלי, אך בזמנים שונים. ב-1809, תומסינה בת ה-13 מקבלת לימודים מספטימוס הודג' שלוקה בתשוקות, שחברו, הלורד ביירון, מתארח לסוף שבוע. בימים אלה, שני אקדמאים מנסים לגלות מה אירע באותו סוף שבוע רחוק והאם, וכיצד, היה ביירון מעורב.

זהו סימפוניה של חכמה ושנינות המוגשת בפאזל, פאזל המפורר ולאחר מכן, כמשחק פאזל מסובך מאוד, הוא מחובר מחדש חלק אחר חלק. אין שאלות בלתי נפתרות בסיום, אין תעלומות למחשבה על הנרטיב. סטופארד דואג שכל דבר מסתדר ושם ההומור והאנושיות הם הרושם הנותר.

מושגים תיאורטיים, בעיקר תאוריית הכאוס, מתעוררים לחיים במחזה. עצם נוכחותו של ספטימוס הודג' בבית סידלי יוצרת סדרת תגובות שרשרת החוזרת לעתיד. תומסינה, תלמידה לספטימוס, מציירת פתאום נזיר על סקיצה לגינה החדשה ששוקלת אמה להקים; דמותו של הנזיר הזה תעורר יצירה של אקדמאית מודרנית, הַנַּה. גבירת הגן נותנת ספר שנחלתה לספטימוס לקרוא לורד ביירון, דבר שמתחיל שרשרת אירועים שתסתיים בפובליקציה של דון סאסקס מודרני, ברנרד נייטינגייל, על מאמר למוד שעלול להתפרסם מוקדם מדי. מעשים במעבר מעצבים את העתיד; אירועים מקריים כמו גילוי חיבוקי סוד מוסתרים, השאלת ספר, ציור של נזיר, נשיכת קוף, אש משתלהבת, יכולים להוביל לתוצאות ועתידות אפשריות שונות. תאוריית הכאוס.

סטופארד נוקט גם כיוון נוסף: איך מעשים בעתיד מחפשים לשנות את העבר, אם לא בפועל, תיאורטית. כך שבחזרתם של הדמויות המדעניות במחזה בטוחות שהריבה שנרקחה אינה יכולה שלא להתרנק או שהתה שהצטננה אינה יכולה לחזור ולהתחמם, האקדמאים, על ידי לקיחת עובדות מוכרות והתחברות עליהן לכדי מסקנות שמביאים לתופעה בה לכאורה הריבה לא מכונת בחזרה. אינסטינקטים פנימיים או ניצוצות גאונות - ההבחנה מגיעה עם ההוכחה, בין אם זו סדרה של משוואות מתמטיות או כניסה בספר משחק.

שאלה על חיבוק חשקני מתחילה את הפעולה ותשובה לשאלה נוספת על אותו נושא בסצנה האחרונה מסיימת אותה, מחליטה את גורלו של אחד הדמויות ובכך משנה את מהלך הבנת האנושות. המין הוא דמות קבועה, כאוטית במחזה זה - אלמנט משנה יקום שנעשה לו אך עיתים נדירות תשומת לב על ידי ניוטון ויורשיו. חום מסוג אחר; כזה שיכול להתחדש בטבעיות או להופיע שם שבקודם שררה קרירות.

הכל מקסים וחומר מסקרן שבידיים אחרות עשוי להיות יבש, אך הדו-שיח הנוצץ של סטופארד והדמויות הנחתיום והמזהירים שלו מעוררים את כל העניין. האלמנטים מתמזגים לאלכימיה תיאטרלית - כקרוב למקור טהור ככל האפשר כתיב עכשווי יכול להציע.

תהיתי לא פעם האם ארקאדיה הוא מחזה חסין מולרט או במאי. ישנם מחזות כאלה. מחזות כה מובנים ובנויים היטב, כה נכונים באופן עצמי, שאפילו בידי פרחחים או שוטים הם מצליחים להעניק רמת בידור מדהימה. ההפקה של בלאנש מקינטייר כמעט מאשרת את התיאוריה הזו.

לא שהבימוי של מקינטייר היה רע, זה לא המצב. אבל היא מעולם לא נבחרה נכון לכמה תפקידים והתיווכויות האלה עוצרות את ההפקה מלהגיע לגבהים המהממים שהמחזה יכול להשיג. וזה חבל. אף על פי כן, ישנם הרבה דברים שעובדים ממש טוב, ורבים מהם, אפשר לראות מה מקינטייר יכלה להשיג אם היה לה כוח שחקנים שמתאים בכל דרך אפשרית.

אהבתי במיוחד את הדרך שבה מקינטייר התמזגה ללא מאמץ את שני זרמי הזמן, כשהיא מראה אותם משתלבים ומתפתלים, משאירים דמויות מעידן אחד תחומים קמעא כשמתחלף התקופה, מדגישים עד כמה מציאות אחת הייתה בלתי נמנעת בעבודתה לאחרת. האפשרויות של עבר והווה, נסתרים אך מהדהדים.

סצנת הוואלס המרהיבה בסוף המחזה מבוצעת ביופי והנגדה של הוואלס האחרון של תומסינה וספטימוס עם המוסיקה של היום המודרני היא רעיון מבריק. אך חלק מתמונת הבמה מגושמות ומפריעות להתרחשות המחזה: תיקו של ברנרד על שולחן המרכז חוסם את ראיית התוכניות של שיפוץ גן הנשי ליותר משליש מהקהל, דבר שמייצר קושי בהבנת חוט העלילה ההוא.

תפאורה של ג'ונתן פנסום טובה, המתאימה לשתי התקופות היטב. אין כאן רקע, כך שמעבר לחדר הגדול בו מתרחש הפעולה אין גן, רק קיר אפור/שחור של הבמה. בתחילה זה הרגיש מוזר, אך למעשה, זה די השראה: כל הזמן מזכירים לך שהחיים והאמנות (המשחק) מתרחשים ביקום עם חוקים, עולם מדעי. אתה מדמיין את הגן כשם שתומסינה מדמיינת את תיאוריותיה, והאנה וברנרד מדמיינים את ההתרחשויות בעבר. לכל יש מבנה.

תאורתה של ג'והנה טאון מצויינת והמעברים בזמן מטופלים יפה. לחליפות של פנסום טובות מאוד לדמויות מהמאה התשע-עשרה אך לא באותה מידה מוצלחות, באופן מפתיע, לדמויות היום המודרני.

סטופארד מציע שישה דמויות מרכזיות שלכל אחת מהן, בידיים של שחקנים מחוננים, מציעה את ההזדמנות לביצועים מבריקיים ואומניפיים: ספטימוס, ליידי קרום, ולנטיין, האנה, ברנרד ותומסינה. כל אחת משאר הדמויות מושלמות; הזדמנויות מופלאות לשחקנים לזרוח. אך כאן, ליהוק פוגע בהרבה מהאפשרויות.

בהרבה, אך לא בכולן.

ווילף סקאולדן מצוין כספטימוס. גבוה, נאה וברוך בקול עשיר ומהדהד, סקאולדן מתאים באופן מושלם כמורה ביירונסקי. שנון, שניצר ופרוע, סקאולדן משובח בגמישות המילולית שהדמות דורשת וגם מביא תחושה אמיתית מהמאה התשע-עשרה לכל מה שהוא עושה. נשק גופו ועמדתו מדויקים, ואהבתו האמיתית הן לתומסינה והן לליידי קרום מועברת באופן חכם. זהו תענוג אמיתי לשמוע אותו מדבר את מילותיו של סטופארד ומעניק להם את מלוא הערך.

באותה מידה מושלמת היא קריסטי בסטמן בתור ליידי קרום, אישה עם תיאבונות גדולים, תחושת זכאות חרצת בכל מולקולה ויכולת מופלאה לזרוק אפוריזמים ולראותם פוגעים בול. היא מסתערת, מפלרטטת ומקפיאה מבטים בגאווה מופלאה. יש לה גם קול יפהפה והיא יודעת איך להשתמש בו. הביצוע של בסטמן יפה בכל המובנים; זו ליידי קרום במלוא הערך, במלוא הכוח.

ולנטיין, המדען הסטודנט המודרני, הוא תפקיד קשה אבל קריטי. הוא מייצג את הניתוק של המדע מול ההתלבטות והחרדה של הספרות וההיסטוריה והאמנות. הוא פותר בעיות ומספק רמזים לתעלומות גדולות יותר, אך לעיתים נדירות התפקיד מתמזג בצורה ברורה. עם זאת, אד מקארתור מצוין בכל אופן, וולנטיין שלו הוא הטוב שראיתי אי פעם. הוא מביא ניתוק לחלק, תוך שהוא מראה בבירור את הרגשות האנושיים שבבסיס הדמות. יוצא מהכלל.

התפקיד של האנה ג'ארוויס הוא מתנה לכל שחקנית ופלורה מונטגומרי פורשת אותה ועושה אותה בלתי נשכחת. קשה אך רחמית, חכמה בלי להיתפס על חשיבותה, חֲדוּדָה וּמְקַקְלַה כשצריך, נלהבת ואכפתית, מונטגומרי מציגה את המורכבות של האנה היטב מאוד. היא מעבירה באופן מושלם את התחושה של להיטות האקדמאית, הצמא לדעת, אך היא מתעקשת על האמת כתשתית לכל גילוי. תחושתה לחיבור עם האנושות היא מוּרָגֶשֶׁת.

צ'ארלי מנטון מתוק כסיפור כעל חוֹקֵן, האח הצעיר והשותק של ולנטיין. הוא שמור וזהיר לאורך כל המחזה, והסצנה הסופית שלו עם האנה שְׂפוּיָה בעדינות. גם הסצנה שלו כאוגוסטוס, אחיה של תומסינה, משובחת. טום ג'רביס טוב מאד כקפטן של קפטן ברייס ודיוויד מורה מבריק באדיקות כהה ושופטת כז'לביה הרכילותית.

כאשרת אמנדטנית משפחת קרום המודרנית (קאברלי), קלואי, ריה זמיטרוביץ' היא נמרצת ונלהבת. יש לה רגש בימתי טוב ויותר מפעם אחת קשה היה להבין מדוע היא לא משחקת את תומסינה במקום דקוטה בלו ריצ'רדס, שעשויה להיות טובה על המסך או בטלוויזיה, אבל אין לה את הכישורים המספקים כדי להפוך חלק כמו תומסינה למרתק על הבמה. לעיתים קרובות לא ניתן לשמוע אותה, לריצ'רדס אין את היכולת הקולית הדרושה כאן; במיוחד, לא היה לה את חוש הגאונות הילדית מהמאה התשע-עשרה בניסוח או בהגשה שלה. במיוחד מול סקאולדן ובסטמן, ריצ'רדס נראתה קלושדה ומודרנית, לא גאונית עם חוכמה טרום גיל ורשעה. היא נבחרה לא במקום.

וכך גם רוברט קבנאה, שמפספס את הנקודות הרבות שסטופארד עושה עם דמותו. משעמם ונטול חן, קבנאה לא מצטיין מספיק, לא חנקה מספיק ולא מרוצה מספיק כדי להיות הדמות שהמחזה צריך: הנָבָל, או לפחות האיש הרע, שכישלונו מביא אושר. במקום שבו צריכות להיות פנים מאליפות, תַּפְאוּפִיָה ושליטה מושכות, ברנרד של קבנאה הוא משעמם ומרגיז. עוד למדי.

מכיוון שסטופארד תיאר את האנה וברנרד כדואט, טוּר המסָפַק של קבנאה פוגע בביצוע של מונטגומרי. זה אותו דבר עם תומסינה וספטימוס; החסרונות של ריצ'רדס משפיעות על יכולת מנט לתפוס את ספטימוס הטוב ביותר שהוא יוכל להיות. זהו עדות הן לסקאו ולמונטגומרי שהשיגו כל כך הרבה עם הדמויות שלהם בהתחשב במחסור בתמיכה.

נאקיי קפקה זורק את התפקיד הטעים של עזרא צ'ייטר, דמות מרכזית בתחבולות בעבר שעליהם האקדמאים המודרניים מתווכחים ומנתחים. לארינגטון ווקר אינו מייצר שום רושם כנוֹאַר; עוד הפסד חסר טעם למרקם המחזה.

ארקאדיה הוא מחזה נהדר, מופת לתיאטרון המודרני. מקינטייר מייצרת הפקה מבוססת עבודה, אך החלטות הליהוק הפחותות משפיעות על החוויה הכללית, והופכות את מה שצריך להיות מעורר חושים פשוט מספיק. עם זאת, מספיק סטופארד הוא עדיין יותר מאתגר שווה. אם מעולם לא ראיתם את המחזה, תראו את ההפקה הזו וקחו לכם דעתכם. כהאנה אומרת: "זה הִרצוּ רצון לדעת שמעמִילוֹת אותנו."