ביקורת: בלאק, הליצן/אל פאיוסו, גריימבורן בתיאטרון ארקולה ✭✭✭✭

טים הוכשטראסר מבקר את הבכורה הבריטית של 'שחור, הליצן', שהוצג כחלק מגרימבורן בתיאטרון ארקולה.

מיכאל לפרטי סמית וג'וזפה פלינגרה. צילום: אלנה מולינה שחור, אל פאיו/הליצן

תיאטרון ארקולה

2 באוגוסט 2022

4 כוכבים

האיכות והמגוון של ההצגות בגרימבורן ממשיכים להרשים ככל שאנחנו נכנסים לשבוע השני עם הבכורה הבריטית של שחור, הליצן, אחת מהזארזואלות האחרונות שהולחנו לפני שהז'אנר הלך ודעך לאחר מלחמת האזרחים הספרדית. זארזואלה הוא ז'אנר קשה להגדרה. בדרך כלל מוגדר כ'אופרטה ספרדית' שמשתלבת בין דיבור למוזיקה, הוא טבול יותר באופוזיציה של קברטים וסאטירה מתקופת המלחמות מאשר ברומנטיקה השופעת של שטראוס ולהאר. עולמות הסאונד המתוקים-מרירים של קורנגולד ואולמן בהאימפריה של אטלנטיס הם אולי נקודות התייחסות מוצלחות יותר לעבודה זו של פבלו סורוסבאל, משנת 1942.

העולמות של הקרקס ושל הפוליטיקה מתמזגים פה – ליצנים נהפכים למלכים ומלכים רוצים להיות ליצנים, באופן שמוכר להפליא בימינו. כמו שאחד הליצנים משקף, להצליח כפוליטיקאי פופוליסטי זה דומה לענג קהל בקרקס – כישורים ניתנים להעברה. אך הצללים הללו שמכוונים אחורה לספרד של שנות ה-30 וקדימה למאה שלנו אינם הופכים את זה למופע כבד – למעשה הערכים של בידור קליל וקסם מאוד נמצאים בקדמה. הבמאי, פול פאז, מבהיר זאת על ידי כך שהוא משבץ ילד ברמה העליונה של סטודיו 1, כמתקן מסגרת, מושך את החוטים בתיאטרון בובות שמדמה את האירועים שמתחת.

רפאלה פפדאקיס ומיכאל לפרטי סמית. צילום: אלנה מולינה

העלילה מתפתלת סביב זהות מוטעית. שני ליצנים, פשוט נקראים שחור ולבן, מופיעים בקרקס ונסיכה מהקהל שומעת אחד מהם מנגן בכינור לחן שניתן לה בעבר על ידי החתן שלה שנעלם. היא משוכנעת ששחור הוא הנסיך שאבד, והוא ושותפו ממונים לאחר מכן לשליט ולשר הראשון של הממלכה הרוריטאנית של הנסיכה. הם מתגלים כטובים בשלטון בסגנון פופוליסטי, כך שכשמופיע הנסיך האמיתי, הוא מרוצה לתת להם להמשיך כדי שיוכל ליהנות מחיים פרטיים כפסנתרן קונצרטים. מהפכה פתאומית מסכנת אותם, אבל חזרה להופעה טהורה מצד הליצנים מבטיחה שהעם נרגע, ואדוני האנרכיה משיבים את הסדר לכולם.

עלילה פריכה כזו ופלטגרמה סגנונית מגוונת קשה להצליח בלי כישורים מוזיקליים וטכניים מצוינים, והדבר הראשון שיש לומר על ההפקה הוא שהמבצעים המוכשרים והמלאים בהתלהבות עולים מעל הציפיות.

בסיס המוזיקה מסופק על ידי פסנתר וכינור. ריקרדו גוסלבו ואלנה חאורייגי מנגנים בלהט ועוצמה, מרמזים לעיתים על תזמורת של טימברים. חאורייגי גם מצליחה להפעיל מגוון גדול של כלי הקשה בדיוק קצבי מיומן. רק פאנפרי חצוצרות מוזרקים פנימה, אבל זה עובד בצורה חלקה ללא צורך במנצח במגוון עצום של סגנונות וטמפי, שנראה כאילו זורחים מתוך פחות מ-90 דקות של זמן ריצה. זו הייתה רעיון מצוין לשלב בין הטקסטים באנגלית ובספרדית, מה שהוסיף למיידיות ולאותנטיות של הדיאלוג, והמתורגמן סיימון ברדן עשה עבודה מצוינת בלספק טקסט חריף ונגיש.

רפאלה פפדאקיס ודוד פווטון. צילום: אלנה מולינה

אין חוליות חלשות בין הקאסט, כולם שרים כאילו חייהם תלויים בזה ומציגים בצורה אמינה עם כוריאוגרפיה אפקטיבית ובימוי עם כמה אביזרים שנבחרו בקפידה, שניתן להעביר בקלות פנימה והחוצה כדי לא לעכב את זרימת הפעולה. לא היה לי ברור למה כל כך הרבה ערפול נמרח כל הזמן, אבל זו הייתה הפרעה מינורית.

בתפקיד הכותרתי מיכאל לפרטי-סמית תפס את הרוך והפסימיות של הליצן הקלאסי לצד תעוזת תחושה כמו שליט של אורסוניה. הוא היה מותאם היטב לג'וזפה פלינגרה, כשותף שלו, הלבן, שלא מהסס בנכונות לאמץ בלהט את גמולי הכוח. רפאלה פפדאקיס, לבושה בלבן תחרה וצוער של רעלה כלה, ייצרה הדרשה והתעברות מתאימות כנסיכה השגויה, המהוגנת; והקיצוניות שלה הייתה מודגשת היטב בתפקיד הסוברט של קטלינה, ששיחקה על ידי ג'ולייט ואלאס. הרוטינות המלטפות שלה עם עיתונאי, מרט של דיוויד פווטון, העלו את המופע בנקודות המוקדמות; והוא חזר כנסיך שאבד בנקודות המאוחרות עם אריה טנור מעייפת ששר עם ראשוניות.

אם תפספסו את המחזה הקצר והייחודי הזה בארקולה, אז אל תפספסו את ההצגה המחודשת בספטמבר בתיאטרון סרבנטס, הבסיס של החברת המוכשרת והגמישה הזו. הסאטירה עדינה והנגיעה קלילה.

אתר פסטיבל גרימבורן

קראו גם ביקורת על ההכתרה של פופאה גרימבורן בתיאטרון ארקולה