ביקורת: מאיביזה לנורפולק ברודס, תיאטרון ווטרלו איסט ✭✭

מאיביזה לנורפוק ברודס

תיאטרון ווטרלו איסט

20 אוקטובר 2016

2 כוכבים

הכירו את מרטין, נער עם רשימה ארוכה של בעיות, מהפרעת אכילה לאם אלכוהוליסטית, ואובססיה מוחצת לדיוויד בואי. ביום הולדתו השמונה עשרה, הוא מקבל מכתב מאביו הנעדר שגם הוא אובססיבי לבואי, וסט של הוראות שייקחו אותו לסיור ברחבי לונדון, בעקבות הגיבור שלהם. זו הבטחה מסקרנת וכבר נשמעו דיבורים במדיה החברתית על כך שזה יכול לשמש כיצירה נלווית לא רשמית ל-Lazarus מאת בואי בתיאטרון קינגס קרוס, כרכיב כפול בלתי צפוי למעריצים כה עזים שעדיין מנסים להתמודד עם מותו הבלתי צפוי של הסטארמן השנה. למרבה הצער, מאיביזה לנורפוק ברודס מאכזב ברמות רבות, הבעיה העיקרית היא שההופעה כולה פשוט לא נראית מוכנה לביצוע פומבי. התזמון של סימני הקול והווידאו זקוק לשיפור רציני. בנקודה אחת יש מונטאז' של תמונות בואי עצמו מוקרנות על גבי הסט, מכשיר לא אלגנטי שאינו עוזר להפקה הרבה, והרצועות המוקלטות לעיתים מטשטשות את קולו של אלכס וולטון, המבצע היחיד על הבמה. אלמנטים אחרים נראים מאולצים יתר על המידה. אנו מגלים שמרטין שונה מאחרים בגילו - הוא לא הולך לפאבים ולמועדונים, או מסתכל על בנות, או שומע (במבט חטוף, גינוי) מוזיקה מסחרית. הוא אפילו לא (נשמעת נשיפה) מחזיק בטלפון! הוא מעדיף להישאר בבית ולקרוא שירה חרדה, כמו של בודלר והחברה שלו. זוהי ניסיון מעושה לאותנטיות כמעט מגוחכת באיך שזה מתוארך. אין משהו באמת מוזר במרטין, והוא נראה כמוצר מעשור שחלף, למרות שהסיפור ממוקם בשנת 2013, מוכח באמצעות היחול שלו לרכוש עותק של האלבום The Next Day. מרטין עצמו הוא יצירה לא נעימה, מדי מרצה ולא נאיבית באופן לא יאומן.

התסריט של אדריאן ברי לא עוזר. קלישאה עוקבת אחר קלישאה, עם סיום שניתן לחזותו מהרגע שמרטין קורא את מכתב אביו. הפירוט הספרותי נמוג לאפריון סגנוני, ולא נשמע אמין לגבי השיחות שמתקיימות, תוך שימוש במורכבויות תחביריות יתר שמתאימות אולי על נייר, אבל לא יוצאות מפי נער מתבגר ואמו. אף אחד לא מדבר כך בפועל - אפילו לא דייוויד בואי.

החלק נמשך 75 דקות אך נראה ארוך במקומות הלא נכונים. חלק שבו מרטין מבקר בבית ילדותו של בואי ובבית הספר היסודי שלו נראה נמשך עד אינסוף, בעוד השנים מסקרנות של הזמר בסוהו בקושי נגרמו. זה מריח כאילו עובדים לפי מגבלת זמן קשוחה בה היוצרים של ההצגה מבינים לפתע שיש להם עוד שעה של חומר להידחס בעשרים דקות והסיפור סובל מכך.

וולטון הוא מבצע סולו דינמי ועבודת הדמות שלו טובה במיוחד כשהוא עובר במהירות בין משחק מרטין הצעיר לבין בעל חנות התקליטים הציניקני המבוגר בשיחה מהירה. הביצוע, למרבה הצער, נחלש כשהוא יוצא מהדמות כדי לשמש כמספר, לא נעזר על ידי הבימוי של ברי, שמקבע אותו לנקודה אחת, ותסריטו, שמאלץ אותו לשדר את העובדות בצורה קלינית, בלי הרבה להחיות אותן.

בואי היה דמות מרתקת, עם אספקטים של עבודתו ודמותו המספקים הרבה חומר כשזה מגיע ליצירת הצגה. למרבה הצער, מה שעשתה מאיביזה לנורפוק ברודס זה להתעלם מהחלקים הטובים ביותר של חומר המקור שלה לטובת יצירה שהיא כה עצמית לספיגה עד כדי ניכור קהל הצופים והיא, למען האמת, משעממת. היו דברים רבים שניתן היה להאשים בהם את דייוויד בואי, אבל לא בשעמום. המסר הסופי (שחיים הם חסרי ערך אם אינכם מוכשרים ויצירתיים) מועבר כחמקמק ואנוכי יותר מאשר קורע לב, עם סיום מתסכל ומעורפל. אין כאן תובנות חדשות לאוהבי בואי או למעריצים מזדמנים, והמוזיקה שמרטין כה מעריץ מנוצלת בצורה מבישה. בקיצור, מאיביזה לנורפוק ברודס, להיות עוקבים לפי התימה, מנסה להיות ההצגה הכי מטורפת, אך למרבה הצער מסתיימת יותר כביאוס מעציב.

עד 6 נובמבר

הזמן כרטיסים עבור מאיביזה לנורפוק ברודס