ביקורת: האמנט, תיאטרון גאריק לונדון ✭✭✭

טים הוכשטראסר סוקר את ההפקה של RSC של 'המנט' שמועלה עכשיו בתיאטרון גריק בלונדון.

מדלן מנטוק, טום וארי ואג'אני קייבי. צילום: מנואל הארלן המנט

תיאטרון גריק

3 כוכבים

הזמנת כרטיסים

הרומן של מגי או'פארל היה אחד מההצלחות הספרותיות של זמן הסגר, עם המיקוד הלירי שלו במשפחה, התמודדות עם עצב, וההפרדה בין חיים בעיר ובכפר שהדהדה עם התקופה. לוליטה צ'קרבטי עיבדה את הרומן לדרמה עבור RSC בסטראטפורד שם היא נפתחה באפריל, וכעת היא מגיעה ללונדון, בבימויה של אריקה ויימן.

טום וארי ומדלן מנטוק. צילום: מנואל הארלן

הדבר הראשון שיש לומר הוא שהמחזה מאוד שונה מהרומן. בעוד שהרומן, כמו כל כך הרבה כיום, משחק עם הזמן והכרונולוגיה, כאן ניתנת לנו נרטיבה די ישרה, שמתחילה בחיזור של שייקספיר את אן/אגנס האת'ווי, ומתפתחת לפירוט, אולי מפורט מדי, של ההקשר המשפחתי שלהם בסטראטפורד. רק בחצי השני אנחנו באמת פוגשים את בנם, המנט, ומתחילים להעריך את חשיבותו למחזה. אולי זהו שינוי נחוץ, אולי בלתי נמנע – כריתת ציר זמן ושינוי סצנה יכול להיות זמן רב ומעייף בתיאטרון, אפילו עם הטכנולוגיה החדשה ביותר למעבר מהיר. מה שעובד ומהדהד במוח ובדמיון של הקורא מוגדר באופן שונה. אבל זה מעלה את השאלה האם כל הרומנים צריכים באמת להיחשב לעיבוד תיאטרלי. לפעמים הכי טוב להשאיר הישג אמנותי בצורתו המקורית ללא הפרעה.....

מהירי גייר, אלכס ג'ארט, מדלן מנטוק ואג'אני קייבי. צילום: מנואל הארלן

המחזה חוקר את ההנחה כי כמה מהנושאים המרכזיים בשייקספיר עוצבו על ידי אירועים מהחיים הביתיים שלו, שעליהם כמובן אנחנו לא יודעים הרבה. אבל אנחנו כן יודעים שאירוע מרכזי בחייו המשפחתיים היה מותו של בנו ממגפה בגיל אחת-עשרה ב-1596. כאן מוצע שהכתיבה של 'המלט' וכמה מעקרונותיו המרכזיים נבעו מטרגדיה זו. הנקודה מועברת מאוד באופן ישיר בחצי השני כשהשחקן שמשחק את המנט מופיע מחדש בסצנה האחרונה שמבצעת סולילוקיה מתוך המחזה על הבמה המחודשת של הגלובוס.

עם כל הטיפול והכישרון שהשקיעו בהפקה זו יש פשוט יותר מדי הסבר ופחות מדי דרמה שנובעת באופן טבעי מתוך החומר עצמו. הדחיפות של רצונו של המנט להציל את אחותו התאומה תוך כדי הקרבת עצמו, והסצנות המסיימות בלונדון לא מפצות בסופו של דבר על הפרטים הקטנים של חיי הבית בחזרה בסטראטפורד, כמה שנכון שנכון לשלב את אגנס האת'ווי בסיפור בזכות עצמה.

פיטר רייט וקרל היינס. צילום: מנואל הארלן

העובדה הראויה לציון היא שבצד ההפקה יש הרבה דברים לשבח. מעצב טום פייפר העלה עיצוב מדהים וגמיש להפליא שמסתמך על נגרות בקנה מידה גדול ומאוד יצירתית. מסגרת 'A' מילולית מתחילה את הסצנות הראשונות כאשר ויל ואגטס מתחילים את חייהם הנשואים בתוספת להורים שלו. משם הדברים נפתחים בכמה מפלסים עד שבסצנה האחרונה הגלוב עצמו מופיע, מושלם עם מרפסות שמיישרות את הפנים של תיאטרון גריק עצמו, מאחדים אותנו כולם ביחד לדילמת הסיום ביפה, חיבוק תיאטרלי מוחשי.

הצוות וערכי ההפקה הם מעוצבים היטב ומבוצעים בדיוק רב. זהו קטע אנ-סמבל עם הצוות שמוביל את הרהיטים והאביזרים קדימה בצורה חלקה ואמינה השומרת על התקדמות הפעולה. בתפקיד הראשי של אגנס מדלן מנטוק מציגה דיוקן חזק ומשלב של אישה מוערכת שלא כראוי, שבה או'פארל השקיע כוחות שמאניים ועצמאות עקשנית. טום וארי מצריכים להתמודד עם המשימה הקשה של תיאור המעבר של שייקספיר מנוער מגושם אך משכיל היטב לפלייאי מקצועי והכתיבה מקשה על כך בכך שלא נותנת לו די כדי להסביר את ההתפתחות שלו בלונדון ולא פשוט עושה אותו סמל הנראה רק דרך עיני אשתו.

פרנקי הייסטינגס וטום וארי. צילום: מנואל הארלן

יש פה פרסום באמת חזק בתפקידי המשנה. אנו רואים הרבה מההורים של ויל, במיוחד אביו הבריוני, שיכור ולא מכובד, ג'ון, שהיה יצרן כפפות. למעשה, אחד מהיתרונות הסמויים של המחזה הוא הדרך שבה כפפות וידיים יוצרים נקודות התייחסות מתמידות, בדיוק כפי שהם עושים מאוחר יותר במחזות של שייקספיר עצמו. העולם הביתי הזה שאברה פיטר ווייט כאב וליזה סדובי כאימו הוא אמין,אבל יש יותר מדי ממנו, חסר את האצבע הנכונה של תיאטרון אמיתי, חוץ מההתערבות של שרה בלצ'ר כאם חורגת ארסית שזה נזכר היטב. העניינים מתעוררים בצורה ניכרת כאשר הילדים עולים אל הבמה המרכזית במחצית השנייה. ישנם שלושה דיוקנים משובחים ומיוחדים כאן מפיובי קמפבל, אלכס ג'ארט ואג'אני קייבי, מלאי אנרגיה ופתוס.

למרות שההפקה כחבילה שלמה מציעה הרבה הנאות וגמולים מקוטעים, בסופו של דבר היא אינה מחברת יותר מסך חלקיה המוכשרים והשיקוליים.

ב תיאטרון גריק עד ה-17 בפברואר 2024