ביקורת: הבנות של ג'רי, סטודיו סנט ג'יימס ✭✭✭

ג'ריס גירלס בסט ג'יימס סטודיו. צילום: דארן בל ג'ריס גירלס

סט ג'יימס סטודיו

5 במרץ 2015

3 כוכבים

ג'רי הרמן היה, ללא ספק, אחד המלחינים הגדולים של ברודוויי במאה ה-20, ועבודתו שורדת בקלות. חלק מההצגות שלו היו להיטים גדולים (מאמה, הלו דולי, לה קאז או פולז), חלק נאבקו להיות להיטים למרות מעמדם הקולטי בקרב מכורי תיאטרון (מק ומייבל, חלב ודבש, עולם יקר) וחלק היו כישלונות (מאדם אפרודיטה, הסיור הגדול) כשהם אולי הקדימו את זמנם. אבל כולם קשורים יחד בזכות הציונים העשירים והמלודיים של הרמן והמילים המשעשעות והחכמות שלו. ומשהו נוסף.

לב.

הציונים של הרמן כולם שופעים את הגורם המיוחד הזה. זה מרכיב הקסם שלו.

היום משחק בסט ג'יימס סטודיו, הוא התחייה של ג'ריס גירלס מאת קייט גולדג', הריווי נוסד על ידי הרמן עצמו ולארי אלפורד אשר לבסוף נפתח בברודוויי ב-1985 שם הוא קיבל תגובה פחות מאנרגיה מהניו יורק טיימס. התוכנית מציעה שווין סילנטו, אולי, היה מעורב ביצירת, אולי גרסה זו של הרוויו, אבל מה הייתה מעורבות זו לא ברור.

גולדג' כותבת בתוכנית: "רצינו לחזור לשורשי הקברט של החתיכה הזו, כדי לתת לכל שיר מקום להתקיים הן בתוך והן מחוץ להקשרה, ולשלב את כישוריהם של הקאסט המדהים שלנו כדי ליצור ערב שחוגג אחד מהיוצרים והמלחינים הכי וירטואוזיים שהבמה של ברודוויי הכירה אי פעם, בדרך אישית במיוחד."

צודקת בהחלט.

הסביבה האינטימית והנוחה של סט ג'יימס סטודיו עושה אותו למרחב אידיאלי לחוויות קברט. החדר עצמו אינו חם, כך שהוא מאפשר לאמנים לייצר ולהעניק את החום. האקוסטיקה טובה והקהל יכול להיות עטוף במוזיקה ובהופעות באופן שהוא משכר, באופן שרק קברט או רוויו (הם לא זהים) מאפשרים.

גם התוכנית להפקה זו וגם ההקלטה המקורית של הקאסט מברכים את ג'ריס גירלס כרוויו, אבל הטיפול וההצגה של גולדג' של החומר כאן מעידים יותר על קברט. בין היתר, זה בזכות העובדה שהקאסט מוגבל לשלושה זמרים ושני מוזיקאים (שמוזיקה הם לעיתים מופיעים). אין שום דבר רע בגישה הזו; להפך, היא מאפשרת ריכוז אמיתי על המוזיקה והמילים.

גולדג' מבטיחה שהמרחב מנוצל בדרכים מגוונות - שירים מתחילים ממקומות חבויים, כשהזמר נכנס לאודיטוריום ומסתובב בקרב הקהל; אחרים מתחילים על הבמה; חלק מהשירים מושרים מתוך מקומות שונים. ההעמדה היא נוזלת וחסכונית, מדגישה את הגיוון של החומר ומאפשרת הן רגעי אינטנסיביות קומית והן תחושות עזות.

זה לא יכול לעבוד ללא ליווי מוזיקלי משובח והפקה זו נושאת יתרון מצוינות במובן זה. אדוארד קורט, גבוה, רציני וצעיר, מספק ניהול מוזיקלי מלא ביטחון וליווי מהפסנתר; הוא מנגן ברגישות ובסגנון, מפיק צלילים שממשיכים לתמוך בשירה. הוא גם שר מעט ויש לו אפילו הופעת דפיקה אורחת. יש חריצות לתרומתו שהיא באופן בסיסי גורמת חיבה תוך שהיא מספקת תזכורת נראית לעין של הכישורים שהנערות של הרמן (אלה שהוא יצר או כתב עבורן) מטילות על גברים פשוטים.

על סקסופון, קלרינט וחליל, סופי ביירן סנסואלית ומצטיינת תומכת בחן בהרמוניות ובמלודיות של הרמן. שילוב זה של כלים עם פסנתר עשוי להיראות מוזר, אבל הוא עובד טוב ומדגיש את הרעיון שהמוזיקה מקבלת טיפול חדש, שונה.

התוכנית מכילה אוסף מהנעימות הטובות ביותר שכתב הרמן, יחד עם חלקי מידע על חייו וקריירתו. האיזון בין המידע לבין החומר המוזיקלי נראה מעט משובש בהתגשמות זו של העבודה: אין מספיק מידע כדי להרוות את הצמא או לספק סיפור רקע מובן. שזה חבל.

עם זאת, הרצפים שמספקים את המידע מבוצעים היטב, במיוחד זה על המפגש של הרמן עם פרנק לוסר. יש שני רגעים נוספים שבולטים: הקלטות של קרול צ'נינג בנואמת מתוך הלו דולי! ושל אנג'לה לאנסברי מדברת בחום על הרמן. שתי הרגעים האלה בולטים בגלל אותו מרכיב הרמן הקטלני – לב. לצ'נינג ולאנסברי יש אותו בגדול, והביצועים שלהם ליצירות של הרמן מלאים בו.

ריה ג'ונס, אחת משלושת הכוכבות של הגרסה הזו של ג'ריס גירלס, גם לה יש לב גדול והיא משתמשת בו, בקלות ולעיתים רבות, כדי ליצור פרשנות שמעוררת עניין, לעיתים משעשעת, לעיתים מרגשת, לסטנדרטים של הרמן. היא סיפקה את שלושת הרגעים הסולניים הגדולים של הערב - הומור סרקסטי בחלק שלה ב"קח את הכל", אפשרות מצמררת ב"לפני שפרידת המצעדים תעבור" ואז אישור עצמי צלול ונמרץ ב"אני מה שאני".

ג'ונס היא האמיתית, מבצעת נדיבה של מיומנות ואינטליגנציה אמיתית. יש לה את היכולת המרשימה להעלות מצב רוח, אווירה, במבט פשוט או חיוך מתוק-מריר. בקצה של המנעד שלה, הקול של ג'ונס רועד עם כוח ואנרגיה. כשהיא מגיעה להערה הכספית, רטט האקסטזה הוא מרגש וממושך.

המכוכבים שלה, שרה-לואיז יאנג ואנה-ג'יין קייסי, לא באותה הליגה של ג'ונס. יאנג היא שחקנית נעימה ומבצעת, והיא טובה במיוחד ברגעים מקבריים או מצחיקים, אבל העבודה הקולית שלה אינה מספיק בטוחה עבור המוזיקה של הרמן. לקייסי יש קול עם דיוק מסוים אבל הוא קר מדי לעיתים קרובות והחום הפנימי של עבודת הרמן לא מתגלה בגושי החיוך הקפוא שלה בביצועי קטעים פנימיים או רגשיים.

ביחד, או בזוגות, שלוש הנשים עובדות טוב מאוד. יש להן דו-שיח קל זו עם זו והן משחקות בשמחה אחת בכלי השניה, מה שמייצר תחושה נוחה של כיף - במיוחד כאשר הן משחקות עם הקהל חסר העזרה (כמו שחתולים מזלי טורפים עושים עם עכברים מתים; משחקית, אך בשליטה) או עם המוזיקאים. הן מצליחות לחקות בצורה טובה את הנשים המפורסמות הקשורות למוזיקה של הרמן ועושות צדק מלא לכוריאוגרפיה