ביקורת: המלך קאובוי רופוס שולט ביקום, London Theatre Workshop ✭✭✭

קינג קאובוי רופוס שולט ביקום

תיאטרון לונדון וורקשופ,

15 באוגוסט 2017

3 כוכבים

הזמינו כרטיסים עכשיו

יש מאמר מועיל מאת הבמאי, המפיק, המעצב והכוריאוגרף המסקרן תמיד (הוא גם אחראי על האורות והקול) פטריק קנדי, המודפס בגב של תוכניית הפלייביל החמודה עם הפקת ריצ'רד פורמן המבוססת 70 דקות; כנראה שכדאי לקרוא אותו ראשון לכל מי שמגיע או אפילו חושב להגיע למופע הזה, כי הוא מסביר כמה דברים חשובים מאוד לגבי התסריט.  כלומר, כאן אין שום דבר מהייצוג הקונבנציונלי של דמות, עלילה, התפתחות, ואין גם הרבה או תחושת מקום, זמן, יחסים, מוטיבציה או למעשה כמעט כל מה שאנחנו מצפים למצוא בהצגות.  פורמן פשוט - בכוונה - השמיט אותם מהכללתם בהסחה אינטלקטואלית ממוקדת, נוקשה, ומורכבת זו.  אז, מוכן מראש שווה מוכן לערוץ, בואו נשקול מה זה.

היצירה מתחילה באווירה של אתגר חזותי קשה וברוטלי, שבו הקהל חייב לעבור את מסלול המכשולים של הסט הקטן שחור-לבן-אדום בחדר בקומה השנייה מעל סאן אין בשוק לידנהול, מעבר מלא בשחקניות שהוגות באופן מחוספס (ברוסית) ״תחפוש להם בכוס״, ותחום בקורים של חוטים של קורי עכביש, בעוד שבעה דימויים שונים של הנשיא דונלד טראמפ (שדמותו מעטרת את התוכניה והפוסטר להפקה, אף על פי שהוא לא מוזכר בה בשמו) מושמעים בעדינות להם באוזניים.  ברגע שכולנו נושבים, הדלת לחלל נסגרת והפעולה מתחילה.  היא מורכבת מרצף של תמונות קצרות רבות, לרוב סטטיות, שבהן ארבע נשים וגבר אחד, לבושים בהידור רב, מוסרים הצהרות סיסמאיות.  בפועל, מטרתם היא למהר את הקהל במטח די מחוספס של הצהרות; לעיתים יש שאלות, אבל לרוב יש רק הצהרות אגואיסטיות של רצונות פשוטים.  הרחבה נוספת נמנעת מאיתנו.  האורות נדלקים ונכבים בין כל מטח התלווה רעש לא נעים.  נראה שהתסריט נכתב בציוצים אינפרניים.

המלאכה של הבאת כל זה לקדמת הבמה נעשית על ידי החברה החרוצה.  במרכז המאורע עומד סטיוארט בריגס כדמות בשם