סקירה: ליהופולדשטאדט, תיאטרון ווינדהאם, לונדון ✭✭✭✭

ריי רקהם סוקר את המחזה החדש של טום סטופארד, 'ליאופולדשטאדט', שמוצג כעת בתיאטרון וינדהאם, לונדון.

קבוצת ליאופולדשטאדט. צילום: מרק ברנר ליאופולדשטאדט

תיאטרון וינדהאם, לונדון

4 כוכבים

הזמנת כרטיסים

יש הרבה מה להעריך במחזה האחרון, והככל הנראה גם האחרון, של טום סטופארד - ליאופולדשטאדט. למעשה, אולי אפילו יותר מדי, שכן המסע שמשך שישה עשורים של משפחת מרץ בוינה כולל הרבה תוכן, ויותר משני תריסר דמויות; מתחיל בהדלקת עץ חג המולד ב-1899 ומסתיים בשלושת דמויות החוות גילויים לאחר השואה ב-1955. אך העודף כאן מגיע בצורה של אוצר מבורך; כמו שהתקופה הרחבה דורשת, כך הן הנושאים החשובים בתוכה.

הקבוצה של ליאופולדשטאדט. צילום: מרק ברנר

באופן קונספטואלי, ליאופולדשטאדט מרתק; כשהוא עוקב אחר אדריאן סקרבורוא ופיי קסטלו בתפקיד הרמן וגרטל מרץ, תעשיין וינאי מוביל ואשתו הקתולית, כשהם מנסים בתחילת המאה העשרים להשתלב בחברה הגבוהה הווינאית. המונח, "קתולי ממוצא יהודי" מושקע באירוע משפחה ענק; כשהחברים הוותיקים או האורתודוקסים יותר של משפחת מרץ נאבקים להבין איך אדם יכול להיות שני הדברים בו זמנית (תוך שהם עצמם מתעסקים בהכנת עץ חג המולד). אנו מתקדמים שני עשורים ומוצאים את הדמויות שלנו בעיצומה של שנות העשרים הסוערות; אלו שבשיא חייהם משירים שיערם ומראים סימני הגיל, ילדי מרץ ובני דודם נעשים למבוגרים. אוסטריה ניזוקה מהמגזר הגדול, והפגיעה נראית בבירור על כל חברי משפחת מרץ; הן בפן הפיזי והן בפן הרוחני. צל של התבוללות מרחף מעל המשפחה, כמו קרוב משפחה בלתי רצוי בברית שאליה הם נקבצו לחגוג. בכל זאת, הנושאים החשובים ביותר של היום נשארים שאלות של זהות ושייכות; וכאן הדיאלוג החד של סטופארד מצליח לומר רבות תוך אִמרת מעט. אנחנו שומעים את שאגת מטוס הקרב ואת קול המגפיים ונמצאים בווינה 1938; שם המחזה וגורלות כל הדמויות עוברים תפנית קשה במיוחד.

קרוליין גרובר וקלרה פרנסיס. צילום: מרק ברנר

ליאופולדשטאדט הוא אחד מאותם מחזות נדירים שמשתפר בזכות סכום חלקיו הייחודיים. מפטריק מרבר שמאפשר לבמה לדלג בין עשורים ועדיין להישאר מובנת לחלוטין, ועד לעיצוב הקול המפתיע והמעורר אימה של אדם קורק, המחזה הוא הישג מרשים של הצלחה תיאטרונית ואינטלקטואלית; נושא אווירת מלכות וגדולתה כפי שאפשר היה לצפות מהאוקטוגני סטופארד. הוא מדבר בצורה הכי רהוטה כשהדמויות פילוסופיות מאשר כשהן מתדיינות (יש סצנה נהדרת שבה קרוליין גרובר, סבתא אמיליה, מצטערת על הפרצופים הנשכחים באלבום התמונות המשפחתי) ואז עובר את הציפיות לסטופארדיזם והופך לכאוס ואימה כשהמשפחה מתמודדת עם הזוועות והטרגדיה של ערב קריסטל והלאה.

פיי קסטלו ואדריאן סקרבורוא. צילום: מרק ברנר

סקרבורוא וקסטלו מובילים אסופת שחקנים מרשימה של דמויות שמעניינות אותנו מאוד, למעשה; הקשר בין אלכסיס זגרמן ואד סטופארד בתפקיד אווה ולודוויג כל כך משכנע בשלבים מוקדמים שהקהל בליל הבכורה עצר את נשימתו כאשר מרק אדל-הנט, האזרח הנאצי המחושב והאימתני, הפנה את תשומת לבו אליהם. זה בגלל שאנחנו יכולים לנחש את גורלם, אפילו כשאנחנו יושבים ורוצים אם לא שיהיה כך. כאשר, אחרי זוועות שנות הארבעים, נותרו רק שלושה חברי משפחת מרץ, אנו מוצאים את עצמנו חווים צער אמיתי, כי אז אנו לומדים על גורל אלו שליווינו במשך ארבעים שנה: 'אושוויץ, התאבדות, אושוויץ, צעדת מוות, אושוויץ, אושוויץ, אושוויץ'.

מרק אדל-הנט. צילום: מרק ברנר

למרות שהמחזה אינו ביוגרפי, אלמנטים במורשת היהודית של סטופארד נשזרים בבירור בסוגיות ובאירועים שאנו עדים להם, ואף על פי שסטופארד אינו מבצע קשר אלגורי ברור בין אותם אירועים לבין החברה המודרנית, נקודת מבט של שנת 2020 מרחפת בצללים של עיצוב הבמה המרהיב של ריצ'רד הדסון. החלק לעיתים אוחז מראה לסוגיות שהעולם מתמודד איתן כיום, מבלי לנסות אפילו; מה שהופך זאת לרגעים אף יותר נוגעים ללב. ובכל זאת, המחזה לא מאבד אף פעם את חוש ההומור שלו. במהלך קודא מושכלת להפליא, מבין שלושת חברי משפחת מרץ ששרדו, רק אחד עבר את זוועות השואה (השניים האחרים היגרו לבריטניה ואמריקה). האירוניה שבה שיש לסמל את זה, שצאצאים האשר הלכו לגולדנריטז עיירת מאפיינים יהודיים חזקים יותר, אינה מתפספסת עליו, "אני רק שלושה רבעי יהודי, אתה הקטסטרופה המלאה".

המחזה הזה אינו קטסטרופה. זהו יצירה בעלת ניואנסים עדינים, מרגשת וכואבת, יצירה חשובה בתיאטרון. אנא, לכו לראות אותה!

הזמנת כרטיסים לליאופולדשטאדט