ביקורת: הרשה לזה שנכון להיכנס, תיאטרון אפולו ✭✭✭✭✭

תן להיכנס

תיאטרון אפולו

31 במרץ 2014

5 כוכבים

לפני, אמש, יכולתי לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שבהן באמת נבהלתי בתחושות של הלם/פחד אמיתי בזמן שישבתי בתיאטרון וסט אנד (למעט משחק בתחת לכל הרוח או הפקות גרועות); הרגעים שבהם הלב שלי החסיר פעימה, או עצר פתאום, השערות על הזרועות שלי עמדו ונשמע קול טהור של הפתעה מתפשט נשמע. רגעים של פחד אמיתי ובלתי צפוי. נדירים.

אבל אחרי שראיתי את הפקת המחול של ג'ון טפני לסיפור האכזרי והקסום בספרו של ג'ק ת'ורן, תן להיכנס (המקור של הסופר השבדי ג'ון אג'ווייד לינקוויסט), המשחק בתיאטרון אפולו הנפתח כעת מחדש לאחר עונות מוצלחות בתיאטרון רויאל קורט ותיאטרון הלאומי של סקוטלנד, אני כעת זקוק לשתי ידיים ולפחות לרגל אחת.

טפני הוא אחד המנהלים המוכשרים והמגוונים ביותר ברחבי העולם. הוא אחראי על יצירות כ-'פעם', 'חופת הזכוכית', 'בלאקווץ' המדהים וכעת על הגירסה הקצרה והמושלמת הזו של סיפור על אהבה ורשע.

אנשים יגידו שזו סיפור אהבה של ערפדים, אבל נראה לי שזה כמה מלובן מההישג העצום הזה.

בלב הסיפור, זה מחזה על צורות שונות שהאהבה יכולה ויכולה לקחת ומה זה אומר באמת לאהוב מישהו אחר. במקביל, זה מראה את הרוע האמיתי בחברה המודרנית (לחץ חברתי, בריונות, אינטרס עצמי, הונאה) ומשווה אותו לאלו שבחברה רואים כראויים לשנוא: הבודדים, המעורפלים, השונים.

זה כמעט אגדה בגישה ובהגדרה שלה; עדין עם תחתון חד ומצולק עמוק. זה מטריד כמו שהתיאטרון יכול להיות ובכל זאת רוחני שמשהו מנצחת באהבה וקבלה בסוף, אם כי במחיר אכזרי.

כריסטין ג'ונס מעניקה תפאורה שהיא במקום ה-כל: בית, חנות ממתקים, חדר כושר של בית ספר, מגרש משחקים של בית ספר, בית אחר, בריכת שחייה – וכל זה מוחקף בקלות בעזרת אמצעים פשוטים. אבל הבמה המרכזית, הנוכחות הנצחית, היא העלילה של יערות. יערות שיכולים להיות מצויידים בשמש או זוהרים באור ירח – אבל תמיד יערות עם צללים ומקומות להתחבא. יערות שיכולים לראות רצח מתרחש או הצלה מושגת.

ויש שלג. בכל מקום. השמיכה הלבנה של השלג גורמת לכל להיראות שמח, שמח; והאפקט הזה מוגבר על ידי השימוש בנוצות קטנות לחיקוי השלג. המטה דק מרחף ולא מתמוסס, מעניק משטח יציב אך נוח לשם שינוי. זה משדר רכות ורוגע, ואז המעשים המזעזעים שמבצעים עליו נראים כל כך יותר מסתכסכים.

חאין יבורים מאיר את התפאורה באופן קסום. כל קרן אור, כל צבע או גוון אחר מוסיפים מרקם ופירוט, מדגישים את המתח הגובר, את האימה המתקרבת. זה מעורר בהתמדה. וכשאתה מוסיף את הצליל של גארת' פריי לתמהיל, אתה מקבל שילוב עוצמתי במיוחד של כושר והכוונות מדויקות.

העולם שבו הדמויות הללו חיות מוצג בצורה ברורה, נקייה ומכרת. ובאותו הזמן, זה לא רגיל ובעל אפקט מערער.

אוסקר הוא צעיר, נירדי, בישן ובעיקר בודד. הוא חי עם אמו האלכוהוליסטית והוא מסתבך על ידי בני בית הספר שמבקרים אותו כ'חזירון'. יום אחד הוא פוגש את אלי, "ילדה" מוזרה, יחפה שנראה כי משוטטת ביערות. הם מייד מחבבים אחד את השני ולמשך הזמן, המילה "אוהבים" איננה חזקה מספיק לתאר את מה שיש להם. אבל אוסקר אינו טיפש, והוא מבין שאלי היא לא אשת חיים, שהיא ניזונה מדם והיא אולי אפילו לא ילדה. אבל זה לא משנה לו; הוא נמשך אליה ורוצה שהיא תהיה חברה שלו.

אבל לאלי יש שומר, הוקאן, איש זקן שמגן עליה והורג אחרים כדי לספק לה את הדם שהיא זקוקה. הוקאן מנסה לפגוע באוסקר אבל מזוהה ומנסה להמית עצמו. הוא לא מצליח והמשטרה מתחילה לחפש את המקום שממנה הוא בא. אלי בסכנה והיא זקוקה לשומר חדש.

מה שקורה לאחר מכן צריך להיראות. כי כמו כל אגדות טובות, יש לסיפור זה סדרה של מסרים חשובים. בריונות היא רעה; נקמה גרועה יותר. אם אתה אוהב מישהו, תעשה הכל כדי להגן ולדאוג לו. הכל. אהבה מגיעה בכל הצורות והגדלים ויכולה להסתגל לכללות הנסיבות בטובותן – אביו של אוסקר והשייך החדש שלו, האיש המעניין בחנות הממתקים, הוקאן ואלי, האחים האחים האכזריים ג'וני וג'ימי – ובמרכז, אוסקר ואלי, בין אם ילדה או ילד או משהו אחר.

ישנן תמונות ורעיונות עוצמתיים רבים כאן: הרעיון שאלי אולי עשתה עצמה כ"ילדה" כדי להתאים להוקאן; הרעיון שאלי קפואה כלא-ילד-לא-מבוגר; הרעיון שהאהבה של הוקאן הייתה בת-תמותה ולכן הסתיימה לאחר הרבה שנים והאהבה של אוסקר תהיה והיינו לא אותו הדבר: אבל, שניהם אוהבים ברצון, יודעים שהמשוואה שפּוֹאים לא שווה.

רבקה בנסון היא מרהיבה כאלי. עוצמתית, לא אנושית, מרוככת, אלימה, מטורפת, בטוחה, יפה – זו הופעה רבגונית עם עומק ותובנה אמיתיים. והפיזיות שהיא מביאה לדמות היא מפליאה: רצף שבו השמש תוקפת אותה או שהיא דרכה היכן שלא הוזמנה מאפשר לבנסון להציג את התרגלה המלאה ל"ייצור" שהוא אלי. היא מעסה את ידיה, מעוותת את פניה וגבה – זה גולמי וחזק. אבל הכל ספוג בפליאה רכה וחיבה שקטה. היא מקבלת את גזרתה אך לא מתרפצת בה. היא מעבר למפחידה ומפתיעה: היא מפוארת.

מרטין קווין הוא נהדר כאוסקר, בכל היבט. יש קסם נירדי כנה לכל מה שהוא עושה, והוא גם מתחבר לכל היבט פיזי של הדמות. הסצנה שבה כמעט מטביעים אותו בבריכת השחייה היא מפתיעה; ככל שהוא יושב יותר מתחת למים בלי לנשום, הדופק שלך מגיע גבוה יותר. הוא נבך ברגעים הקומיים ומוצא את כל הממשות בעולם של אוסקר. זו הופעה מנצחת.

שאר השחקנים מבצעים עבודה נהדרת ומשחקים דמויות רבות. גארי מקקיי טוב במיוחד כבעל הממתקים השנוא ואביו של אוסקר, שהוא לא מועסק ויצא מהארון. הוא מצליח ללכת היישר לליבת הדמויות השונות האלה כמו גם ליישם האחרים שהוא משחק. סוזן וידלר מציינת בהקלה את אמו האבודה והמרוסקת של אוסקר וקריסטיאן אורטגה הוא נחמד כמיקה הנחרם.

קשה לראות איך ההפקה הזו יכולה להיות טובה יותר. מפחידה, יצירתית וכמעט מושלמת מכל בחינה. אגדה מודרנית בלתי ניתנת לפספס.