סקירה: זמנים עברו, תאטרון אמריקן איירליינס ✭✭✭✭

Old Times

תיאטרון אמריקן איירליינס

10 אוקטובר 2015

4 כוכבים

קנה כרטיסים

קיימת אגדה אפוקריפלית בנוגע להארולד פינטר, מחזהו "Old Times" ולשחקן הגדול אנתוני הופקינס שכיכב בהפקה מחדש של המחזה בתיאטרון רונדאבאוט בשנת 1984. לפי הסיפור, הופקינס שאל את המאסטרו מה משמעות הסיום של המחזה. "אני לא יודע. פשוט עשה את זה" הייתה התשובה הבלתי רגועה.

כשהייתי בבית ספר למשחק, הייתי תחת חסותו של מדריך תיאטרון ההפונה שחשב שהדרך הטובה ביותר לשיעור מודרני להתייחס ל"בוסתן הדובדבנים" של צ'כוב הייתה לקרוא את הטקסט בקול בזמן שהכיתה שוכבת על רצפת הסטודיו לדמיין איך זה להיות עץ דובדבן שעומד להיכרת. למורה הזה היו דעות מאוד מוצקות על "Old Times".

היא דחתה את "התיאוריות". היא לא האמינה ולו לרגע שמדובר בהמצאה פנטסטית מתוך המחשבה של קייט, האישה במחזה. הפרשנות הזו נראית כמו תיאור של קייט כפסיכוטית, והיא הורגת גם את חברתה אנה, אולי משום שהיא גנבה תחתונים אבל סביר יותר משום שהיא ניסתה לגנוב את גבר שלה, דילי, שעכשיו הוא בעלה. זה ממשיך לרמוז כי קייט גם הורגת את דילי משום שהוא לא ניחם על מותה של אנה. קייט משוגעת, שותה ומעשנת, ומשוטטת - וזהו המחזה.

היא גם לא האמינה בפרשנויות שראו את אנה וקייט כשני צדדים של אותה אישיות: או כפי שדילי ראה את האשה שלו לפי מצבי רוחה, או כמקרה ממשי של אישיות מרובה, כשקייט אולי דוחפת את אנה לרקע במשך שנים רבות רק כדי שהיא תחזור פתאום ותחולל את האיזון.

לא, המורה שלי הייתה בעקביות במחנה שהמחזה עוסק בזיכרון, איך הזיכרון יכול לשנות את העבר, ליצור אותו מחדש ולהטביע אותו באבן. שאנשים שונים יכולים לזכור את אותן אירועים אבל הזיכרונות שלהם לא מתיישרים. בשבילה זה היה משחק שבו הכל וכלום היו גם אמיתיים וגם כוזבים: זו הייתה רק שאלה של נקודת מבט. דמויות ואירועים אולי או לא מציאותיים; הכל שאלה של נקודת מבט.

אין ספק שפינטר היה מזלזל בדעותיה על "בוסתן הדובדבנים", אבל לפי ההערות שלו להופקינס, אם הן נכונות כפי שדווחו, אולי הוא היה מסכים בשאלה בנוגע ל"Old Times".

כעת מציג, שוב עבור רונדאבאוט, אבל הפעם בתיאטרון אמריקן איירליינס, הוא החידוש של דאגלס הודג' למחזה "Old Times", שהתחיל את עונת החגיגות ה-50 של רונדאבאוט. בתכנית, טוד היימס, המנהל האמנותי של רונדאבאוט, מציין:

"דאגלס (הודג') השווה את הפתיחות של "Old Times" לזו של שיר או יצירת מחול. המחזה מתנגד לניתוח קל או קטלוג, אבל הטבע המרגיש של השפה שלו והכוח המגוון של הקשרים שלו - שמתבטא כאן על ידי שלישיית שחקנים עוצמתית: קלייב אוון, איב בסט וקלי ריילי - הם מגנטיים. אני חושד שכל צופה ייצא ממחזה עם הבנה שונה של הסיפור שהתפרש על הבמה, ואני אוהב שתרבות של פרשנויות תחיה בתיאטרון שלנו."

הדרך הבטוחה היחידה להרוס הפקה של "Old Times" היא לנסות לעשות משהו אחר מאשר "פשוט עשה את זה!" הודג', שיש לו חיבור מורכב וממושך עם פינטר, אינו עושה את הטעות הזו. אין דמיון מחדש של האמן כאן; אין ניסיון להעניק לתמלול נקודת מבט מסוימת.

בעצם, הקרוב ביותר שהודג' מגיע להטביע חזון על הוולס של הכאב והרושם של פינטר, מצוי בעיצוב התפאורה. כריסטין ג'ונס מספקת סט מרהיב, שקשה לתאר. בלוק גדול ועבה של קרח משמש כדלת. הרקע הוא באורך מלא וגבוה, ורוד עכור או סלמון או צבע ציר של שנות השבעים/שמונים. זהו משטח שטוח, אבל יש בו רכס או קו שמסתובב פנימה יוצר אפקט של מנהרה או מערבולת. ספות מודולריות שחורות מסודרות בצורה אמנותית, עם כורסא מרכזית לגבר במרכז.

זה מינימליסטי אבל איכשהו מוגזם במקביל. הזוהר לדעת נראה שהאווירה וכשהעישון והשתייה מתחילים, תחושת ההשתמטות המעודנת עולה. דלת הקרח נראית מוזרה או ברורה, תלוי בהעדפות שלך. אולי זהו סמל פשוט לצורך של הדמויות הללו להתמוסס, להתחמם, או רמז למה שהם אינם יכולים. או, באופן יותר שנוי במחלוקת, אולי דלת הקרח מיועדת לייצג קובייה קרח, צף על פני משקה קוקטייל, עם הרקע ככוס מרטיני והשחקנים כמרכיבים, נפרדים, מעורבבים, מלוחים או חמוצים. אחרי הכל, מרטינים יכולים להשפיע על הזיכרון.

כך או כך, התפאורה היא מצוינת. היא מסגרת את הפעולה אבל לא מכניסה עליה. באופן דומה,

הפסקול המוזר, המרתק והמטריד של ת'ום יורק מוסיף לתחושת הלא נכון של ההתרחשות. הוא מתחיל את 작업ו זמן רב לפני שהשחקנים מדברים מילה או זזים, ולכן יוצר תחושת אי התאמה שלעולם לא מתפוגגת. יפאי ווידמן משתמש בתאורה שמשתקפת בצורה מוזרה, מרצדת ובלתי נתפסת, כמו זיכרונות. היא מאוד אפקטיבית. התלבושות של קונסטנס הופמן מדגישות את ההיבטים העלומים של הדמויות, תוך שהן מצינות את התאבונות המיניים שלהם והתכונות האופי המיוחדות.

איפה הודג' כן בוחר לדמות אחרת הוא באופי המשחק. אין כאן ריבה המופנמת, רתח שקט ובישול איטי. לא, החלקים משוחקים בנמרצות, בצורה יותר פרובוקטיבית ממה שניתן היה לצפות לראות על במה אנגלית או כזו שחושבת שפינטר עטוף בכדורים. התוצאה היא שהקצה הסקסי יותר חד, ההימור גבוה יותר, הקומדיה הרבה יותר מצחיקה. הכל בכוונה תחילה. זה מציע פרסים לעיתים קרובות, אך אולי הכי טוב ברגעים שבהם נדון גניבת התחתונים או כשנזכרים בגוף במיטה או כשנעשות שירות לא תקין לשירים. זו בחירה אמיצה מצד הודג' מצד אחד; מצד שני, זה פשוט לעשות את זה.

אין שום דבר להתלונן עליו בליהוק. איב בסט, כהה, מגנטי, משוטט, היא תענוג טהור כאנה המסתורית. היא נהנית מהשפה באופן עצום, אינה חוששת מהכוח שיכול לייצר השקט, והיא קורנת חום וקור בכמויות שוות. היא נראית נהדר, נשמעת נהדר והיא למעשה נהדרת. מרתקת לצפייה.

קלי ריילי ממלאת את כל המקומות הנשיים שבסט בוחרת לא לתפוס, והיא במיוחד טובה במבט היודע, המבט המתרוקן, הפנייה הקפואות ובמבט החודר והשקט. היא נוטה יותר לדרך הקוקטית והפאטתית,