ביקורת: המראה והאור, תיאטרון גילגוד ✭✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את הפקת ה-Royal Shakespeare Company של "המראה והאור", המוצגת כעת בתיאטרון הגילגוד, לונדון.

נתניאל פארקר (הנרי השמיני) ובן מיילס (תומס קרומוול) ב"המראה והאור". צילום: מארק ברנר המראה והאור

תיאטרון גילגוד

7 באוקטובר 2021

4 כוכבים

הזמנת כרטיסים

החלק השלישי של הילרי מנטל - אשר, כפי שהובטח לנו, הוא הסופי - של הניסיונות וההרפתקאות של תומס קרומוול, החסיד והעוזר של הנרי השמיני, מגיע ללונדון ללא ספק בצפייה להגעיה של ״אנחת רווחה״ בסטראטפורד אפון אוון.  כמו קודמיו, 'השועל' ו'קחי את הגופות', זה נראה שהוא יהפוך להצלחה כלכלית משתלמת: עבור הוצאה יחסית צנועה מצד חברת ההפקה, כרטיסים למופע זה עם סט אחד פשוט מגיעים למחיר בלתי אפשרי של £127.50.  ברור שמכוון לאלה שיש להם הרבה יותר כסף מרוב האנשים להיות לוותר עליו.  והוא פוגע במטרתו: הם ישנם בכח כדי להריע לו. טוב להם.

החברה של "המראה והאור". צילום: מארק ברנר

אחרים, עם הבנה מעט רחבה ועמוקה יותר של העניינים, עשויים למצוא פחות סיבות לשמוח.  בניגוד לשני 'הפרקים' הקודמים, שנכתבו על ידי המחזאי מייק פולטון, זה עוצב מתוך ספרה של המחברת עצמה, שעבדה יחד עם כוכב הסטאר שלה, ששיחק את קרומוול לכל אורכו, בן מיילס, פנים ידועים משדרות רבות בטלוויזיה.  מה שזה עשוי להעיד על דינמיקה שונה מאחורי הקלעים של ההפקה זה לקהל לשער לבד.  מה שהוא מביא במונחים של חווייה תיאטרלית מעשית, עם זאת, זה יותר מדי צפוי: סצנות יחידות 'מוחקות' לעיתים קרובות היטב, עם כתיבה שהיא חדה, מכוונת, זריזה, צבעונית ולעתים קרובות מרשימה ומרהיבה; עם זאת, העבודה סובלת ממחסור כאוטי במבנה, שכל מאמציו הטובים ביותר של הבמאי ג'רמי הרין לא יכולים להסתיר.

אורורה דוסון הונט בתור אליזבת סימור והחברה של "המראה והאור". צילום: מארק ברנר

העניינים אינם קלים לשחקנים הרבים, שצריכים לעמוד בחשיפה הגבוהה והביקורת הצפויה על ידי המרחב המודרני הנהדר של כריסטופר אורם, שמאקל, מעלה או מנמך בתאורת הגאונות של ג'סיקה הונג האן יאן (ההדגשה הראשית של הפקה זו).  גם עיצוב התפאורה של אורם הוא הישג ענק, אבל הוא עוקר את השפעתו על ידי החלשת השחקנים בלבוש מהודר בסגנון המורשת הבריטית, התקופה, שלא מסתדר עם ההצגה המודרנית הנהדרת שלו (ואי אפשר שלא לתהות בסופו של דבר, של מי ההחלטה הייתה זו).  עם זאת, הרבה כיף ניתן לקבל כאשר מדמיינים כמה יותר בריליאנטי השחקנים יוכלו לתקשר את הרעיונות החכמים של התסריט של מנטל, אם הם רק היו מסוגלים לנוע באותו קצב ויכולת הביטוי כמו השפה שלה.

החברה של "המראה והאור". צילום: מארק ברנר

ועכשיו, דבר אחד שאיני שותף לו הוא הפיטוי המורבידי הבריטי לכאורה עם עברם המלכותי - הולך ומתרחק. אכן, כפי שנפילת הפרויקט האימפריאליסטי הבריטי נכנסת לשלב הסופי, אני מתפעל מהנכונות של העם בארץ הזו לשקוע עצמם, בלי להגיע לסיוע כלשהו, בתעלולים המשעממים של שליטיהם המיובאים והרבים מהם הנלווים.  עם זאת, למנטל יש הרבה מה לומר על המנועים הפיננסיים האמיתיים שמניעים אירועים היסטוריים, והסצנות הטובות ביותר במחזה הן אלו שבהן היא דוחפת אותם לקדמת הבמה, בדיאלוגים נמרצים וזכורים.  קח את הבסטיאן והבטן ויש לך שיחות שמתארות במדויק את אותן מתחים בין אחת השכבות השלטונות המרוחקות והעריצות ובין מדינה שאין לה שום כיוון או זהות משלה.  שלא כמו שייקספיר (אבל יותר כמו קורניי או הוגו), היא עוסקת כמעט אך ורק בחוסר הכשירות הפתאומי והשירות העצמי העלובי של אותה שכבה שלטונית; סצנה אחת הכוללת 'אנשים פשוטים' מגיעה עם התרסקות לא מוכנה, אבל היא לא הולכת לשום מקום, מלבד להאכל לבדיחה זולה - אבל אומרת - על האנגלית שלא רוצה לשלוט בעצמם, אלא להיכנע למועצה מתרפאת-מכובדת. ואז אנחנו חוזרים לרמה של רכילות בפרקי השעשועים של טיודורלנד.

נתניאל פארקר (הנרי השמיני) ורוזנה אדמס (אנה מקליבס). צילום: טריסטרם קנטון

באשר להופעות, מיילס הוא נוכחות מושכת על הבמה, בעלת השליטה בסיפור: זה בעיקר הודות לחוסר הגיוון בסצנות שלו שנותנים לחלק שלו עקביות שבדרך כלל נשללת מרוב האחרים. בניגוד, הנרי של נתניאל פארקר ישנם וגווים מהרפתקאות בעיצוב יוצא דופן, שעדיין, ודאי, היווה השראה למספר שיחות מעניינות בחזרות.  אף שלעתים קרובות, כמקובל במקטעים הסטיילים הללו של ההיסטוריה של האנגלית עם ניחוחות הגמוניונים, זהו עולם של גברים, הנשים - כשהן מקבלות הזדמנות להישמע (אין פמיניסטית מטיפה, הילרי שלנו), הן מדהימות.  ליידי מרי של מליסה אלן היא דיוקן מדהים של כוח אביה שמחכה לזמן שלה, ולשנות את העולם.  רוזנה אדמס מיופית התחתנה מאד כ״אנה מקליבס" (אשה מספר 4).  ואוליביה מרכוס מביאה חום ואמינות לתפקיד המורכב של ג'יין סימור.  אורורה דוסון-הונט זורחת עם מודרניות ישירה כמו אחותה, אליזבת.  וג'ו הרברט היא מפענחת בינות בתפקידים שלה כמו ליידי רוקפורד והאבהס.  בניגוד, הגברים הם לרוב מסודרים על ידי הרין כמו יחידות מתחלפות, שעשוי להיות נקודה שהוא מנסה להציב, אך לא עושה את חייהם יותר נעימים.  לא רק זה, מפעם לפעם, זה נדמה קצת בלתי הוגן כלפי המאמצים המצוינים של ניק וודסון כנורפוק (אופי שוודאי נצפה בכל מועצה מרכזית בארץ זו), וג'יילס טיילור כארכיבישוף קרנמר חינוכל, קצין העשיר, ולחייך מתבקשת קיווצית ריצ'רד ווויצ'ו, הארכיונדולה הסרית.  וכן ישנו הרבה להעריך בשאר ההרכב הנהדר הזה.

אז, אם אתם יכולים להרשות זאת לעצמכם, לכו.  אם לא, חכו: אני חושד שנשמע עוד ממוח הזה ההולך ונהיה עצמאי של גברת מנטל, וכאשר זה יקרה - כנראה שזה משהו שכולנו צריכים להקשיב לו, במידה שהיא תעבוד עם עורך או במאי בעלי עפרון כחל פעיל יותר.

הערת העורך - בעוד שמקומות פרמיום עבור "המראה והאור" בתיאטרון הגילגוד הם אכן £135, מקומות נמכרים החל מ-£15 ומקומות טובים ניתן להזמין ב-£80.