ביקורת: תרסה רקווין, תיאטרון פינבורו ✭✭✭✭

בן לואיס, טארה הוגו, מאט וילמן וג'ולי אתרטון ב"תרז רקן" בתיאטרון פינבורו, לונדון. תמונה: דארן בל תרז רקן תיאטרון פינבורו, עובר לפארק תיאטרון

30 מרץ 2014

4 כוכבים

היצירה הספרותית הטעונה ארוטית והמרווחת של אמיל זולה, "תרז רקן", נראית נושא לא סביר למחזמר. אבל אז אפשר לומר את אותו הדבר על סוויני טוד או על סיפור הרקע למכשף מארץ עוץ, או על רומן של ויקטור הוגו. האמת היא שאם מוצאים את הצורה הנכונה, ובעיקר, מלחין שמתואם עם היצירה, כל דבר יכול להפוך למחזמר.

כעת מופיע בתיאטרון פינבורו עיבוד "רדיקלי" של יצירת זולה מאת נונה שפרד, עם מוזיקה מאת קרייג אדאמס. זהו יצירת מופת.

למרות שזולה היה תומך בספרות ובתיאטרון נטורליסטיים, הגישה כאן אינה לחלוטין נטורליסטית, מה שלא אומר שההופעות אינן שואפות לאמת ולכנות מרגע לרגע. הפעולה של הרומן מקוצרת ומעובה, בצורה נבונה, ומשתמשים במקהלת נשים כדי להציץ במחשבות הנסתרות של רקן. כמו מקהלה יוונית, גם כאן הצוות צופה, מגיב ומעיר על הפעולה, המחשבות והמצבים של ארבע הדמויות המרכזיות. פעמים רבות הדמויות שרות ישירות לקהל, אך זה רק מחזק את האפקט של הקטעים שבהם הדמויות שרות זו לזו.

ישנם מספר מגעים מאוד אפקטיביים: זה מתחיל בכמה מילים בצרפתית ומאוחר מתחלף לאנגלית; הרצף הפותח מדגיש את הניתוח הרפואי האובייקטיבי של מה שקורה, כמו גם את המיקוד האינטנסיבי ברגשות הפנימיים ובפסיכולוגיה; התמונה הפותחת מיד קובעת את הטון האפל של היצירה ובאותו זמן יוצרת רושם שקרי למי שלא מכיר את העלילה; הפרווה של מדאם הופכת לחתול האהוב שלה ומקבלת חיים משל עצמה; תרז לא מוציאה צליל במשך מה שנראה כמו עידן, אבל כשכן מוציאה, זהו צווחת פרא משחררת שמעידה על מה שקורה באפילה.

המוזיקה מורכבת וקשה, אבל מסקרנת באופן מוחלט. ג'יימס סימפסון עושה עבודה מדהימה בהבאת התווים לחיים על הפסנתר, אבל למרות כישוריו המרשימים בקלידים, קשה שלא להשתוקק לעיבוד שכולל, לכל הפחות, כלי מיתר, כלי הקשה וקלרינטים. זו יצירה שתפרח ותגדל עם מעבד מוכשר.

יותר סטרווינסקי מסונדהיים, יותר גווטל מגז'ווין, יותר ראתרפורד מרוג'רס, יותר ברליוז מברלין, המוזיקה כאן אינה למי שמעוניין במחזות זמר שאפשר לשרוק בדרך הביתה ברכבת התחתית. וגם לא למי שמתעניין במספרי ייצור גדולים עם ריקודים ונצנצים.

לא. המטרה של התווים כאן היא בעיקר להאיר את העלילה והדמויות, לבנות מצב רוח, מתח ואירוטיות, להניע ולתת חיים לדמויות המרכזיות. וזה נעשה בצורה מרשימה ביותר, בין אם באמצעות סצנות כמו "אורגיה מכובדת ביותר" (שכוללות דומינו, תה ורכילות), או "בושם מתוק של סיגליות" (שגעונו של לורן בין הגופות בחדר המתים) או "אם הייתי יודע" (הקינה הסופית של תרז ולורן) או כל מספר רגעים מוזיקליים מרתקים.

זה עוזר שלצוות המוכשר יש את היכולת להתמודד ולבצע את התווים - בתשוקה, בגוונים מצוינים ובשמיעה מצוינת לטון ולהרמוניות ומודולציות לא צפויות. הם תענוג להאזנה גם אם המוזיקה לא תמיד עליזה.

ג'ולי אתרטון היא מבצעת חזקה אבל מעולם לא ראיתי אותה טובה כמו כאן, כל כך שקועה בתפקיד כמו כאן כתרז. העוצמה המטרידה שהיא מביאה לשליש הראשון של המחזה, כאשר היא לא מדברת מילה, היא מרשימה והתחושה שלה של היות כלואה ואומללה עד ייאוש היא מורגשת בבירור. תאוות הרצון שלה ללורן, הגועל שלה לקמיל, הפחד והעצבים שלה ממדאם – כל אלה מועברים בקלות דחופה. המבט על פניה כשהיא מבחינה לראשונה בלורן אומר בדיוק מה עומד לקרות. הניגוד בין המצוקה שלה לפני האיחוד עם לורן והאושר הכל-כולל שלה לאחריו הוא מרתק. היא לא מחטיאה צעד כאן והיא שרה עם בהירות וטווח שמלהיב באמת.

בן לואיס כלאורנט הוא מעולה פיזית וקולית ומציין את העוצמה והמחויבות של אתרטון ליצירה. גם הוא שקט ומזעיף פנים לזמן מה, וההצגה שלו, דרך קמיל, נותנת לו זמן ליצור דמות עשירה. הסצנות שלו עם אתרטון הן קסומות, אבל כך גם הסולו שלו כשמחפש את גופת קמיל בחדר המתים. יש מחויבות מלאה לאורך כל הדרך: לאלימות, למין, לרדיפה על ידי קמיל, לירידה להתנהגות מופקרת ולאחר מכן לדואט המכריע שמסיים את הרומן שלהם. לואיס הוא גבר מוביל יוצא דופן וכאן הוא נדחק לקצה גבול יכולותיו, דרמטית וזמרתית, ויוצא מנצח.

כחלאה המגעילה והבריון הבולני שהוא קמיל, ג'רמי לגט הוא מזעזע להסרה. עומדת ועניינית, הוא מצליח להביא חיים לדמות המטרידה ביותר הזו, אפילו סל מקרון של אמפתיה. הוא שר היטב ומרשים במיוחד בהופעותיו לאחר טביעתו: קשה להופעות רוח להתפוצץ או להיות אמיתיות, אבל לגט מצליח כאן בכך. והקשר שלו עם מדאם, אמו, פרוס בפרטים יפהפיים וכמובן משכנע לחלוטין.

טארה הוגו אינה מתקשה לשחק את הקצוות שמרכיבים את מדאם: הנוקשות שלה בצורותיה, הפולחן חסר היענות שלה לקמיל, העליונות שלה והתנשאותה כלפי כולם פרט לקמיל, אהבתה לחתול שלה, העונג שלה ברכילות עם חברי קבוצת הדומינו שלה, הרסנותה בעקבות איבוד קמיל, השיתוק שלה כשהיא לומדת את האמת, הרעל בעיניה כשהיא מביטה בקלות באלה שגנבו את אושרה. היא משחקת את התפקיד בתשוקה, סגנון ומיומנות מדהימה. אבל, קולית, היא אינה עומדת בהיגרים הקיצוניים של התפקיד ולמרות שזה לא פוגע בהופעה, זה גם לא מאפשר לתפקיד להתרומם כפי שיכול היה.

הפינבורו הוא חלל קטן אבל הסט החכם והיצירתי של לורה קורדרי אינו מבזבז מקום והוא אפקטיבי מאוד בקביעת התקופה, המקום ותחושת המיקוד הרגשי האינטנסיבי שיצירתו של זולה משגשגת בו. (אהבתי את חלון זכוכית שהפך לדוכן של אמן.) התאורה של ניל פרייזר גם היא מרהיבה ותורמת לא מעט לחוויה.

הישג של נונה שפרדה כאן הוא ממש מפתיע: זו בכורה סנסציונית של יצירה חדשה. מדוע היא אינה מוצגת בתיאטרון הלאומי הוא אחד מסתורי החיים.