סקירה: הנשיקה של יהודה, תיאטרון הדוכס מיורק ✭✭✭✭

נשיקת יהודה. צילום: מנואל הארלן נשיקת יהודה

תיאטרון הדוכס מיורק

17 במרץ 2013 4 כוכבים

בצפיה שנייה, וכעת באמצע ריצתה בווסט אנד, האתחול המרהיב של ניל ארמפילד ליצירת המופת של דיוויד הייר על הייסורים, הניצחונות והטרגדיה של שנותיו האחרונות של אוסקר ויילד, נשיקת יהודה, הוא תאטרון מהפנט, ואלמלא פגם ברור אחד, היה קשה להתגבר עליו כאתחול השנה.

הכל, פרט לחריג אחד, בהפקה הזו נוצץ בעוצמה וברמת שלמות ומסירות שכזו שאינה שכיחה. התפאורה של דייל פרגוסון, המוארת להפליא על ידי ריק פישר ומשודרגת בחן על ידי התלבושות המפורטות והמדויקות של סו בליין, מספקת את ההגדרה המושלמת לקומדיית הנימוסים המורכבת הזו שמתחברת בצורה חלקה למזכרת מרגשת ועצובה מאוד על הנזק שיכול לגרום האהבה לאלה שאוהבים בצורה לא אנוכית, כי האהבה, כפי שהמחזה מציע, היא אמיתית, החיים האשליה.

התמונה הסופית המדהימה של ויילד צוחק, במרירות ולאחר מכן בסרקזם, לפני המרת המושג של מסכת מוות היא אחת שתציק לזיכרון לאורך זמן.

הלב הפועם של ההפקה מגיע מביצוע שנבחן בדיוק מושלם, כמעט באופן בלתי אפשרי, מחויב ומדהים מכך רופרט אוורט שוויילד שלו מרהיב, עקשן, חכם ומטורלל כמו שכתביו המדהימים מציעים. אוורט הוא גילוי מלא - מי, באמת, ידע שהוא מסוגל לעבודה כה חשובה ונוגעת? צ'ארלס מקסים ללא מאמץ ברוח עולם הבא - כן! היגינס שנבחן להפליא בפיגמליון - בטוח! אבל האהוב האירי החריף, העדין, האובדני, האינטלקטואלי, הגאה, העקשן, הנרגש מינית, המשעשע, המקסים, הרומנטי, האלטרואיסטי והקרוש סופית שהיה אוסקר ווילד?

כפי שמתברר, הודות לבימוי המהורהר של ארמפילד, נראה שאוורט הוא הבחירה הברורה והיחידה. הוא, פשוטו כמשמעו, מדהים.

אבל אז, אלמלא בכיוון אחד, יש לו תמיכה מצוינת, ללא תחרות ומענגת מצד שאר הקאסט.

לעיתים במחזות, תפקידים קטנים משוחקים על ידי שחקנים צעירים, חסרי ניסיון או לא מתאימים, כשמפיקים מנסים להגביל עלויות. אבל כאן, כל תפקיד קטן משחק בצורה מושלמת.

בן הארדי (בתור ארתור החושני, לפעמים ערום, הבי-סקסואלי) הוא חי לחלוטין, מרוכז ותורם בכל סצנה שבה הוא מופיע. פיבי של קריסטי אוסוולד נבחנת באותה מידה ומספקת רגעים קומיים טובים. אליסטר קמרון הוא התגלמותו של המשרת הבלתי ניע ולא נקי, והרגע שבו הוא מסרב לטיפ של ויילד הוא רגע נוגע ללב ומשמעותי - אלא רק מבהיר את ההערצה בה האנשים הפשוטים ראו את ויילד, אותו יצור נדיר, סלבריטאי מפורסם שתמיד היה טוב ומדויק.

במערכה השנייה, טום קולי, ערום כמעט שקט לחלוטין, מצייר דיוקן שלם ומדהים של הסיבה לכך שLord Alfred Douglas היה קטלני לפופולאריות של ויילד ומקומו בחברה.

כרובי רוס, המאהב הראשון של ויילד, קאל מקנינץ' הוא ללא רבב, מבסס בבירור את הקשר ביניהם, הכאב שמחלק ומאחד ביניהם, חוסר האמונה הלא מבוטאת לרוב בנוגע למשיכה ולהפראות של Lord Alfred והזוועה המיוחדת מלהיות המתווך בנישואים שהתפרקו. זהו תור כה מוצלח שעובד בכל אספקט - הרגע במערכה השנייה שבו רוס ווויילד מתפשטים מאוהבים בקלות לא מוצהרת הוא חזק ומכסח - כמו כל רגע שכולל את נקודת ההפרדה הסופית בין אוהבים לשעבר שנכתבה אי פעם.

ההפקה סופגת, מרגשת, מתחלפת בין מצחיקה ומדאיגה.

כמה עוד מכשערת לב, רב-משמעית, מוטרדת, תובנה זה היה אם שחקן היה מצטלם בתור Lord Alfred Douglas במקום פרדי פוקס הצווחן המעייף והנתקל, הקים העפרוני שלא הצליח להביע חום כאאדיגן בגרינציה בחום הקיץ. מה אם בן ווישו, מקס בנט או טים מיסון היו משוחקים בתפקיד - שחקנים מוכשרים, תובנתיים שהיו יכולים להלך על הקו המבטיח גם את היופי המקסים והמקסים וגם את הטבע הדוחה, מתפלל עצמי של הבן השלישי של המרקיס של קווינסבררי?

פוקס לא עושה דבר עם התפקיד וממש מסלק מהצלחת שאר ההופעות - ההופעה הלא מציאותית, הטיפשית והמאורכבת שלו מדהה הכל מסביב. במקום למתאר את מהות הדילמה של ויילד, מדגיש את הטבע האנושי של השותפות הלא קשובה שלהם, פוקס לגמרי לא משכנע בכל היבט ומונע מהקהל את האפשרות להרגיש כפי שוויילד הרגיש ולסבול כפי שוויילד סבל.

אולם, הדבר הקסום כאן הוא שפוקס לא, בסופו של דבר, מחסל את העבודה. זה לא מה שזה יכול היה להיות, בהחלט, וזה מצער לעומק, אבל זו חוויה תאטרלית מרשימה בכל אופן.

וזה נובע מכוחה של כתיבת הייר, החזון של ארמפילד וההופעה המנצנצת של אוורט.

שום דבר, בכל אופן, לא קשור לפוקס.