ביקורת: Lucky Stiff, תיאטרון יוניון ✭✭✭✭

חברת ההפקה של Lucky Stiff

תיאטרון יוניון,

29 בספטמבר 2017

4 כוכבים

הזמינו כרטיסים תמיד נחמד לראות את המופע המצחיק והחכם הזה, ההצלחה הראשונה של לין אהרנס (ספר וליריקה) וסטיבן פלאהרטי (מוזיקה): פארסה טעימה ומטופשת, עם מספרים מוזיקליים המשלבים את הפעולה.  זה סיפור פשוט, המסופר בבהירות, ומאפשר לשחקנים רבים אפשרות להתבלט, מה שהופך אותו לבחירה מועדפת בבתי ספר למשחק ומכללות.  הרבה מהאווירה הצעירה, האנרגטית והתוססת עוברת להפקת הבכורה של פול קאלן, שבה הוא משלב את כישרונותיו וחזונו עם הכוריאוגרפיה הלוהטת של כוכב בתחום, ג'יימי ניל, וממלא את הבמה במבצעים צעירים בעיקר, שנהנים להמשיך את החיות וההופעה שלמדו בכיתה.  במסורת ה'יוניון' הטובה ביותר, המספרים הריקודיים הם הכוכבים האמיתיים של המופע כאן, וניל קובע את הטון מלכתחילה, עם פתיחה מסעירה, חדה כתער ומסקרנת ביותר: והוא ממשיך את הצעדים והתנועות עם חסכנות משובחת והתאמה מושלמת - רק חכו לקו הרגליים המדהים מאוחר יותר במופע!  זהו קלס.  האווירה הפעלתנית - כל כך אופיינית לפארסה - קיימת בשפע, אך הרבה שונה בהבנת הצורה הזו.

בפעם האחרונה שראיתי את המופע, הוא הוצג במבנה קופסה קונבנציונאלי, שהדגיש מאוד את האלמנטים ה'מציאותיים' של הבידור: היו הרבה סצנות עם פתיחת וסגירת דלתות והסתבכויות מוזרות יותר ויותר שנוצרו בעקבות הגישה של 'עכשיו-אתה-רואה-את-האמנות-שלך-ועכשיו-אתה-לא'.  הפארסה מתבססת על האינטראקציה הזו בין מה שאנחנו, והדמויות על הבמה, יודעים ומה שאנחנו, והם, יכולים לראות.  העיצוב של ראובן ספיד פשוט משחרר את זה ונותן לנו מרחב שקוף, כמעט נוף ריק, מלא רק בשבעה משקפי דלתות שלדיים, ומספר ווים של מסגרות לתמונות.  זה משנה לחלוטין את טבע המחזה שאנחנו חווים.  כבר לא נוצר הומור - ובשפע - על ידי התקדמות העלילה, אלא במקום זה אנחנו באמת מקשיבים בקפידה למה שנאמר ומקדישים תשומת לב, אפילו מתייחסים ברצינות למצבים המוצגים לנו.  בעידון הריקות, בריכות וקרני אור נפלאות מסם וודינגטון מעניקות אופי ומצב רוח לשטח המתוע מתאר.  בשולי הבמה, הרכב הקצבים המעניין של ריצ'רד בייקר (עם ריצ'רד בורדן, בס; אלכס ברמוול, תופים), שומר על הקצב ממשיך, כמו קומבו קוקטייל מטורף בבית מלון חסר שפיות בריביירה.

אנחנו בדרום צרפת, אתם מבינים (לפחות רוב המופע).  מוסח מעבודתו המשמימה כמוכר נעליים, הארי ויתרספון בגילומו של טום אליוט ריד יוצא להרפתקה בסגנון גרהם גרין בחיפוש אחר ירושה מסתורית.  נמצא בעצמו מערב בין כוחות שמעבר להבנתו או מצפנו, הוא מתחבר לנשוא אהבתו המקסימה של נטשה הובריג, אנאבל גליק, שהיא מתחרה - כמובן - על אותם הכספים של הירושה.  בינתיים, העלילה מסתבכת בעזרתה של המתחזה נטלי מור-וויליאמס בתור ריטה לה פורטר, שמחויבת להשיג את מה ששני האחרים מחפשים, בחברה עלובהף תום קילינג נכנס לנעליו של וינסנט די רוציו המגושם.  בינתיים, ג'ונתן ליינמולר משחק את לואיג'י גאודי שגם הוא בחיפוש אחר אוצר הירושה הזה, ולוקח לנו קצת זמן להבין למה.  הסיפא המוזר ביותר של הצוואה, עם זאת, הוא שהארי חייב לצאת לחופשה בצרפת ולשאת עמו את הגופה של הפטרון שלו, טוני הנדון בגילומו של איאן מקריק, שמסולק כאן שם וכאן בכיסא גלגלים, מאופר להיראות עדיין בחיים.

סביב הדמויות הראשיות הללו מתאבסס צוות משתנה בהתמדה של לידיה מרקאצו בתור דומיניק דו מונקו, כוכבת מועדון הלילה, אליזבת בראייט כמשרתת כחושה, בת' קלרנס בכמה תפקידים מוקפדים, טום מאן כמזכיר, בלייק פטריק אנדרסון כמלצר, ודניאל יוריץ' כשפוציין.  באופן מדהים, המוזיקה מעניקה אחד מהרגעים הווקאליים הזכורים ביותר ליוריץ' שמוסיף את דמותה שלהרעימיספה של מקוון מהריביירה המסורבלת.

בכל אופן, המספרים המוזיקליים - כמעט כל אחד מהם נכתב בסגנון שונה - מהווים מחווה על ידי אהרנס ופלאהרטי לכל היוצרים שככל הנראה הם נהנים מהם ביותר: וכך שומעים הניחוח של סונדיים ב'משהו מצחיק קורה' (אבל במסע לקזינו, לא לפורום), מאלטבי ושייר מפציעים כהשראה לדואט האהבה בין הדמויות הראשיות, 'נחמד', לסלי בריקס בולט בכוח בשיר שירלי באסי המתבדר ב'ווידויה של ריטה', ופארודיה מרשימה על אדית פיאף מטפטפת מהריאות העמוסות של דומיניק'ס 'מדברת בצרפתית'.  וכך הלאה.  חלק מהכיף הוא להתאים את השירים למקור ההשראה שלהם, מה שהופך את המופע יותר לרברוק מאשר למופע 'ספר' רגיל, אבל זה בהחלט עומד עם שאיפותיו הקלות.

זו יציאה מהנה, מוגשמת באופן מרהיב עם פרשנות מקורית על קונספט משומש, ויש הרבה להביא חיוך לשפתיים.

עד 21 באוקטובר 2017

כרטיסים ל-LUCKY STIFF