ביקורת: לילה אחד במיאמי, תיאטרון דונמאר ✭✭✭✭

דיוויד אג'אלה (ג'ים בראון), סופה דיריסו (קסיוס קליי) וארינזה קנה (סם קוק). צילום: יוהאן פרסון לילה אחד במיאמי...

דונמר ורהאוס

13 באוקטובר 2016

4 כוכבים

הזמינו כרטיסים

זהו הלילה שבו קסיוס קליי זכה באליפות העולם במשקל כבד בשנת 1964. הוא בילה את הלילה הזה בחדר מלון עם סם קוק, ענק מוזיקלי באותה תקופה ומאז, כוכב הפוטבול ג'ים בראון, אשר עמד להתחיל את קריירת הקולנוע שלו, ומלקולם אקס, שבו זמנית מתכנן להיפרד מהאחווה המוסלמית. למחרת בבוקר, קליי יכריז על כוונתו לשנות שמו למוחמד עלי. זה בטח היה לילה יוצא דופן, והכותב קמפ פאוורס עושה עבודה נהדרת בדמיון השיחות ובהפיכת הדמויות האגדתיות הללו לדמויות אמיתיות ומלאות.

במובנים רבים, הקרב נמשך בחדר המלון. בפינה אחת מלקולם אקס, נלחם במערכת מהחוץ, כבר מתואר על ידי הרשויות כהתגלמות סיכון וכך גם על ידי האחווה המוסלמית. בפינה מנגד, סם קוק, שטוען שפעולה בתוך המערכת מאפשרת ליותר אנשים לשמוע את המוזיקה שלו, וכיון שהוא בעל הזכויות, הוא זה שמרוויח את הכסף עבור עצמו וכותבים שחורים אחרים. מלקולם אקס טוען שקוק מרכך את הסאונד שלו לקהל הלבן, ומתגרה בו על ידי נגינת ״Blowing in the Wind״ של דילן, וטוען שקוק היה צריך לכתוב את השיר הזה. מה שאחרים לא יודעים הוא שקוק כבר הקליט, אך לא שחרר, את ״A Change is Gonna Come״, השיר הקלסי שלו שעדיין רלוונטי בעוצמה.

דוואן וולקוט (כרים), פרנסואה בטיסט (מלקולם אקס) וג׳וש ויליאמס (ג'מאל). צילום: יוהאן פרסון

בעונה הסתיו הזו של קבוצות לונדוניות מצוינות, (קני מורגן בארקולה, הבנים בלהקה בפארק), הקאסט הזה לוקח את מקומו בקבוצה זו. סופה דיריסו לכד באופן מושלם את היוהרה של קליי, רוכב על הצלחתו על סוני ליסטון, עם ״עלי שאפל״ מעולה, מבעבע באנרגיה, אך גם חושף רשם נאיווי של בן 22 ופוליטיקה מתפתחת. בתור ג'ים בראון, דיוויד אג'אלה מהווה נוכחות פקודית, שרירי בקול ובאפיון, נקודת נגד מצחיקה לדיון הפוליטי המתרחש סביבו. פרנסואה בטיסט הוא מלקולם אקס, נוקשה, מלא התשוקה, כועס ומסור, ובעודו מודע היטב כיצד העולם החיצוני רואה אותו ואת הגברים השחורים בכלל, מתוסכל שהאחרים לא יוכלו להגיע לאותו רמת אקטיביזם שהוא עושה - העובדה שמלקולם אקס נמצא בשלב אחר, חכם יותר בחייו מאשר האחרים, הצעירים יותר, מועברת באופן יפהפהץ   אולם זהו ארינזה קנה שלוקח את הכבוד כסם קוק, עם הופעה יפה, רב שכבתית שלבסוף שוברת את ליבך. בשני קטעים יוצאים מן הכלל, הוא שר והופך קולית לקוק מול אוזנינו, פעם אחת מבצע מחדש גרסה גוספלית של ״You Send Me״, משתף פעולה עם הקהל בדונמר ומאיר את רוח מוזיקת הנשמה. האחר היא גרסתו היפה בדרך א-קפלה של ״A Change is Gonna Come״ לקראת סוף ההצגה, עם מונטאז' של אלימות כלפי השחורים והפגנות על ידי שחורים המוקרנים מעל הבמה. אין צורך להזכיר לנו שחיים של שחורים חשובים, ששינוי עדיין צריך לבוא, אך הביצוע הרגשי הזה מרים את ההצגה לרמה גבוהה יותר.

סופה דיריסו (קסיוס קליי) ודיוויד אג'אלה (ג'ים בראון). צילום: יוהאן פרסון

הגברים לא מוגנים מפני הגזענות שמתקיימת מחוץ לחדר המלון הזה ומדברים ומתדיינים על גזע וכוח, ואפילו על גווני עור שונים. מבנה מסורתי של התסריט, פאוורס מנהל את הדמויות בדיון על נושאים שכבר צריכים לדעתם, ולעיתים זהו הבעיה בתסריטים שצריכים להשכיל את הקהל כמו גם לבדר, ולפעמים הטקסט לא מרגיש טבעי לגמרי. עם זאת, הוא גם לא מעלים את הפגמים של כל אדם, והבימוי הרגיש של קוואמי קווי-ארמה עוקב באופן מושלם אחרי הקצב של אגרוף והרהור. נוכח האופי של ארבעת האנשים על הבמה, ההצגה יכלה להיות עמוסה מדי בטסטוסטרון. היופי בטקסט הוא שהוא מעלה אגרופים שמעכיבים אותך על ידי התבוננות חסרת פשרות בגזענות, ובזמנים אחרים בעדינות לוקח את ראשך ומבקש ממך להסתכל על המאבק שעדיין נמשך, ועל כך שחייב להתרחש שינוי. אלו הם גברים הרוקדים על קצה של ההיסטוריה שלהם, והעובדה שאנו מכירים את הסיפורים שלהם (שניים מהם נהרגו באלימות) עושה את ההצגה מאוד מרגשת.  ערב מתגמל מאוד בתיאטרון.

עד 3 בדצמבר 2016

הזמינו כרטיסים ללילה אחד במיאמי בתיאטרון דונמר ורהאוס