ביקורת: האישה בלבן, תיאטרון צ'רינג קרוס ✭✭✭✭✭

כריס פלוסו בתפקיד סר פרסיבל גלייד נתקל באישה בלבן. האישה בלבן

תיאטרון צ'רינג קרוס,

4 בדצמבר 2017

5 כוכבים

הזמן כרטיסים עכשיו מי מאמין ברוחות רפאים? לכל אחד יש סיפור משלו לספר עם פרטיו המיוחדים, ושלי עוסק בלילה מלפני כמה שנים, בערך בזמן שההפקה המקורית של המחזמר הזה הסתיימה בתיאטרון המפואר פאלאס בווסט אנד. רכבתי הביתה אחרי יציאה בסאות'המפטון, במעבר בעמק איצ'ן לאורך כביש ישר וארוך; היה קר וענני ערפל ועננים מגולגלים מהסולנט בכיסוי אטום הסתרו את הדרך קדימה ועיטפו את מה שהיה מאחוריי בקיר בלתי חדיר, שקט ולבן של אדי מים. ושם, במרכז הכביש, לובשת רק כתונת לילה לבנה ארוכה, צעדה אישה, שיערה הארוך פרוס ונופל על כתפיה וחזה, מבט ביטחון קל, מעט מגחך אפילו מתריס על פניה. מאיפה היא באה? ולאן היא הולכת? ולמה עלי אדמות היא פוסעת במרכז כביש ראשי באמצע לילה קריר, לובשת בקושי דבר? מהו סיפורה?

אשלי סטילברן, אנה או'ביירן וקרוליין מייטלנד ב 'האישה בלבן'.

ההצגה מתחילה עם תעלומה כזו בדיוק, וחוקרת אותה מכל זווית עם מסירות והתמדה נדיבה. בהשראת הרומן באותו שם מאת וילקי קולינס, בן דורו של דיקנס, עם מוזיקה של אנדרו לויד וובר, מילים של דיוויד זיפל וספר מאת שרלוט ג'ונס, זהו מופע קצר ומובנה בצורה מתוחכמת, המתמקד בעולם הקלסטרופובי של שתי אחיות חצי, לורה פיירלי (אנה או'ביירן הלירית והתשוקתית) ומריאן הלבקומב (קרוליין מייטלנד המגוונת תמיד), הראשונה מיועדת להינשא לסר פרסיבל גלייד (כריס פלוסו, משחק את האמת הכנה של נבל מקסים), והשנייה להישאר האם המחליפה שלה, בעוד ההורה הנשאר, מר פיירלי (אנתוני כייבל, מטפל אך מחוץ לתמונה), מטייל מסביב לביתם בכסא גלגלים, כמו הגנרל סטרנווד ב'שינה הגדולה'. כן, וילקי קולינס הוא פחות או יותר ממציא ז'אנר המותחנים הנואריים, ואף כי הסיפורים שלו אינם בדיוק עמוקים מבחינה פסיכולוגית, כל חסר כזה מתאזן בהרבה על ידי פרקטוורה מוזיקלית המדהימה של לויד וובר, מלאה בפרטים קולנועיים, תת-קולנוע דרמטי ופ'ונטיות מודאגות ועהויות, כולם נערכת עם תחושת תאטרון בטוחה.

קרוליין מייטלנד כמריאן הלבקומב ב'אישה בלבן'

התסריט של ג'ונס מצמצם את החומר המקורי לצורה חכמה וקלה לניהול, ומשמר את הדמויות שמתפתחות בסביבה מצומצמת, דמוית חדר. המעגל של הנשים משלים את אן קתריק (סופי ריבס האתירית), כיבוש קודם של גלייד - שהופכת בעינינו יותר ויותר כמו סואמס פורסייט, מעורבת עם תכונות פחות נעימות של ההרפתקנים שסותמים את הוורידים של הרומנים של פליסר, וכמובן היא גם נהנית מבן זוג שגם הוא בעייתי מוסרית, הרוזן האיטלקי הנמסיסי, פוסקו (גרג קסטיגליאוני, כוכב שעולה חדש, עם קולנש יפה מאוד בחלקיו הגבוהים), שעשוי או לא עשוי להיות אריסטוקרט אמיתי, אבל מגיע עם תיק רפואי מלא בתרופות ו/או כסף. כן, ישנם הרבה מקבילים עם העולם שלנו בארץ הרחוקה ההיא: העשירים והחזקים מושכים אליהם את הרבה מסוכן ששואף להשיג את אהבתם, ולעיתים נדמה כי הם משקפים בצורה לא מחמיאה את האנשים שמעליהם, אלה שאמורים לדעת יותר טוב. וישנם גם אמנים, כמו הצייר וולטר הארטורייט (אשלי סטילברן, קולו מהפנט), המגיע להדריך את הנשים בצבעי מים. עם מערכת של תפקידים נוספים ששוחקה על ידי האנסמבל רב התושיה של כריסטופר בליידס, אוליביה בריטון, ג'נט מוני ודן וולטר, וכמובן אחד משלושת הילדים הזמינים (אליס בוני, אוליביה דיקסון ורבקה נרדין), הקבוצה הזו היא אחת הטובות בעיר ותענוג לראותה בזכות עצמה.

גרג קסטיגליאוני כהרוזן פוסקו ב'אישה בלבן'

הם נעשים אף יותר טעימים כשנתינים לשירה המתחוכמת והמנגינה הצלולה של מר זיפל: הוא וג'ונס אף מצליחים לגרום לנבלים להראות שלמים ואמינים, ולהשאיר לדמויות הטובות פינות מפוקפקות להסתתר בהן, שכלן נלכדות בהתלהבות על ידי לויד וובר. בעוד שהפואנטה מתחילה בצורה צלולה מספיק, מהמרינו משהו על תחושת בטחון כוזבת, אנו נגררים מהר מדי לביצה של אנוכיות, רמאות, בגידה ותאוות בצע, והמחזה המוזיקלי מתאים עצמו בהתאם. כך אנו מתרחקים מהאולם והופכי לז'אנר השונה של ניגודים מקובליים של הכלים שוסטרים לביטרמן המאוחר.

קרוליין מייטלנד, אשלי סטילברן, אנה או'ביירן ב'אישה בלבן'

זה לא שהכיף הוא רק אקוסטי. הסגנון הוויזואלי של ההצגה מונח על ידי עיצוב במה מפואר על ידי מורגן לארג', שמערכת התפאורה המשתנה שלו מתואמת לחלוטין לתנועה מכנית של התסריט. זה מואר בחן על ידי ריק פישר, בעוד שהבגדים היפים מסופקים על ידי המעצב הבית מדי, ג'ונתן ליפמן, ותסרוקות ופאות על ידי שם נוסף מוכר כאן, ריצ'רד מוביי. תחת השליטה של המנהל האמנותי של התאטרון, תום סאתרלנד, ההפקה הזו רואה אותו בצורה הגבולה ביותר, יוצרת רצף אינסופי של תמונות מדוקדקות שמנונות את עבודות המברשות של הטרום-רפאליטים. מעניין, שהתנועה ההיא היא במיוחד חביבה על חובב האמנות ואספן המוכר, לויד וובר, אז אולי זהו גם מקביל אסתטי נוסף לחקור. בינתיים, סאתרלנד מוכיח את כוחו בהתמודדות עם פרופורציות וריתמוסים של זכאי הז'אנר, חושף ניואנסים עדינים בכל פעימת ההפקה, מובילים בין קטעים בקלות שהיא כנראה בוגדן לוודא כלפי חוץ. כריסידה קאר היה הכוריאוגרף הנאמן שלו, שמנהלת את תנועת ההצגה וצעדיה ברבט מעולה.

קרוליין מייטלנד כמריאן הלבקומב ב'אישה בלבן'

בינתיים, מחוץ לבמה, סיימון הולט נמצא במקום להוביל את הלהקה המונה עשרה, ג'וני טובה להסתרה בתוך חללים בלתי קיימים של התאטרון: גישתו היא לעקוב אחרי הפעולות על הבמה, ללוות אותם, אלא להביא אותם לעקוב אחרי הנחייתו. והתוצאות הן מדהימות. אנו משתוקקים לשמוע כל תו מדהים של המוזיקה, כל הברה יקרה בטקסט והליברטו המותאם בצורה מדויקת, הכל מוגבר בעדינות על ידי אנדרו ג'ונסון, שעיצוב הקול שלו מאפשר לביטוי הקול האינטימי והנינוח ביותר להגיע ללא מאמץ לכלל הקהל. לויד וובר גם התמסר לצוות הנוכחים כדי לדחוף את ההצגה לפורמט קטן יותר, תוך חידושו הרבה מהפואנטה, מפקח על העיבודים המפולפלים של דייוויד קלן: קולות התפקידים מדהימים מאוד ונוגעים ללב שוב ושוב עם הכי הרבה עוצמה רגישה. באותו אופן, הקבוצה עבדה על עיצוב מחדש של חלקים מהטקסט על מנת להתאים לצרציות החדשות שלה, יצירת הפקה שמשחקת בחן ובזרם, בהתלהבות וביופי. ושלוש תשחצות למפיקים פרטיק גרייסי והרגילים כאן בתאטרון זה, סטיבן לוי וווהן וויליאמס, כמו גם אדם רובאק על הבאת הפרויקט למימוש.

בתיאטרון מוזיקלי, כפי שאנדרו לויד וובר אמר בעבר, יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש, שזה כמעט בלתי אפשרי לגרום לכולם ללכת נכון ביחד. אבל כשזה קורה, התוצאות מדהימות. וכך גם כאן. זוהי גילוי מחדש נפלא של מחזה נהדר, אחד שמדבר מן העבר ישירות לענייני היום, אמירה חזקה ונדרשת כיצד גברים ונשים חיים יחד. זוהי אינה פנטזיה נינוחה ובורגנית, אלא מבט קשה על מערכות יחסים, כסף, כוח והתעללות, ואחד שלא מדבר אלינו כמו ילדים, אלא מדבר אלינו כמבוגרים חושבים ומרגישים, עומדים מול האתגרים הקשים שהחיים מציבים ומציעים לנו קצת תקווה כיצד נוכל להתמודד עימם ואולי לשלוט בהם. וזה בהחלט מסר ששווה לשמוע עכשיו.

הזמן כרטיסים ל'אישה בלבן'