ביקורת: שני העולמות של צ'רלי פ', תיאטרון ריצ'מונד ✭✭✭✭

שני העולמות של צ'רלי פ

תיאטרון ריצ'מונד, כעת בסיור בבריטניה

19 במרץ 2014

4 כוכבים

נכתבו כבר מחזות רבים על מלחמה, הצודק והלא צודק שבה, הפרטים שבה ותוצאותיה. יש מחזות שפחות מצליחים בהתמודדות עם הנושא ו״בלאקווץ'״ הייתה העבודה האחרונה שהצליחה להיכנס לתוך עורו של חיי חייל ביחידה חזקה.

כעת מוצגת בתיאטרון ריצ'מונד ההפקה של סטיבן ריין, ״שני העולמות של צ'רלי פ״, מחזה חדש מאת אוון שירס שנמצא בהשראת חוויות אמיתיות של חיילים ששירתו באפגניסטן.

זהו לא מחזה על מלחמה. זהו מחזה על חיילים - הגברים והנשים שבשל סיבות שונות נרשמים לשרת את מדינתם, יוצאים לחוף זר ונלחמים, ואז צריכים לחיות עם הזכרונות, החוויות ולעיתים קרובות עם הפציעות שמשנות חיים.

הוא מרתק, יוצא דופן ומבין לאללה; במיוחד כשאתם יודעים שלמעלה מחצי מקבוצת השחקנים הם לא שחקנים אלא חיילים שחזרו לשחזר את חוויותיהם, לשתף את חייהם, ולחשוף את פצעיהם המנקטים, במאמץ להאיר ולחנך - וגם לבדר - אנשים שלא שירתו באזורי קרב על איך נראים החיים כשהמדים מוסרים לצמיתות.

אין כאן רגשנות יתרה, אין שום ניסיון ממצמץ לרחמים. להיפך. במובנים רבים, הברוטליות של הכנות בהופעות היא קשה לסבול; אך כיחידה שלמה, מדובר בהוכחה נפלאה לכוח וההומור של הרוח האנושית הממוצעת.

המחזה נפתח ללא פשרות: חייל פצוע צועק מכאב, בלבול ופחד, חושב שהוא נפל בידי האויב כאשר בעצם הוא נמצא בבית חולים בסיס. הסצנה טעונה, אלימה ומרגשת במיוחד כשהיא עוברת כמה חודשים קדימה והחייל, בדרכו להחלמה, רגלו אבדה לתמיד. זהו צ'רלי פ המופיע כאן בקלות נהדרת על ידי קסידי לITLE. לא הייתם יודעים שהוא לא שחקן מאומן קלאסית.

הקהל נלקח על מסעו של צ'רלי, מהרשמה לפתיחת הסכם עם החיים החדשים שהוא חייב להתמודד עמם - ולנסות להבינם - לאחר אובדן רגלו בקרב. זהו מסע לא נוח ומתמודד, אך מלא הומור, רוח ותקווה. יש גם שטחים גדולים של זעם וזוועה - אך הם אף פעם לא מפספסים צליל כוזב ולעולם לא נטים למלודרמה או פארסה.

יש כאן הרבה סצנות והופעות יוצאות דופן. כאלה שיישארו איתי לתמיד.

סטיוארט היל משחק את מייג'ור תומאס בדיוק ובהירות קרה, המנהיג המושלם, הבעל המושלם שמנסה להחזיר את משפחתו הרחוקה. לאחר מכן מתגלה כי במציאות, חלק ממוחו נפגע בקרב וכי איבד את הפונקציה "הביצועית", קרי היכולת לחשוב באופן פרודוקטיבי, ובכל זאת, שם הוא, מספק הופעה מושלמת של עוצמה מרעידה.

בתפקיד סמל ראשון לרוי ג'נקינס, דן שו הכפול קטיעה הוא תגלית. הסצנה שבה הוא מתאר את אובדן רגליו ואת דרכו החזרה לטיפול רפואי היא אחת מהרגעים החזקים שראיתי אי פעם בתיאטרון. הוא מצטיין בטווח מלא: הרגע שלו עם צ'רלי, כאשר הם משווים בין בוללות רגליהם, הוא גם מצחיק באמת וגם מאתגר באופן מעוור.

שניים מהשחקנים המאומנים, אואן אולדורויד וטום קולי, מספקים רגע נוסף טהור של כוח, כאשר קולי מתפשט לשורטי הפיצוץ שלו (מותאמים במיוחד לשמירה על הגבריות) ואולדורויד, באופן שיטתי וללא רגש, מדגים על גופו של קולי איזה סוגי פציעות חייל יכול לצפות להם אם יעמוד על מטען נפץ מאולתר. בסוף ההדגמה, גופו של קולי נראה כמו ציור של פרו הארט, כתמים וסימנים בכל מקום. שתיקתו המשולבת של קולי בין פחד וקבלה, יחד עם בטחונו של אולדורויד, עשתה את הסצנה בלתי נשכחת.

יש גם עבודה מצוינת של גארת' קראב, טומוס אימס ודרן סוויפט וקולי מרשים לאורך כל הדרך - דיונו על "ערפל ורוד" היה גם מפחיד וגם מפתה. דרך ההופעות המצוינות הללו, וכל היתר, ניתן להפיק תחושה ברורה של קיום חיילים.

ויש כאן עבודה מרשימה של הנשים בקאסט, כולן משחקות בתפקידי מפתח רבים, בצורה מדויקת ונפלאה. לא היו חיבורים חלשים אך מצאתי את מרים קופר וטירי-אן בוב-בקסטר מרשימות במיוחד.

חשוב לציין, וזה עדות אמיתית לכשרון השחקנים המאומנים, כמה מושלם כולם עובדים יחד, כמה בלתי אפשרי לדעת מי באמת נלחם במציאות ומי רק משחק. אולדורויד, במיוחד, מצטיין בתחושת השילוב הנחוצה כדי שזה יצליח.

קל להתעלם מהעבודה של חיילי הקו הראשון: אך ההופעות האלה מראות לך בבירור מדוע זה שגוי ואנוכי.

ריין מביים בביטחון והיצירה כולה גם לא נוחה וגם מסקרנת, לוחצת ומרגשת. העיצוב הפשוט של אנתוני למבל מאוד אפקטיבי וכוריאוגרפיה של לילי פיליפס משלימה ומגבירה את היצירה.

ג'ייסון קאר מספק כמה מוזיקות נהדרות. מנגינות פשוטות, כמעט נאיביות, משתלבות בקלות בעבודת התאטרון הכי גברית הזו ומשמשות להקל על מתח, לקדם תחושת אחדות ובמקרים מסוימים, כמו השיר על תרופות, להטיף לאימה הפנימית של הרגע הטקסטואלי. אך באמת מלכד היה הקומפוזיציה שלו על "חיים מחדש" שמתקדם לפתרון בנושאים המרכזיים שהמחזה חוקר: איך יוצאי שירות חווים מחדש את החוויות שעברו וכיצד הם צריכים ללמוד מחדש לחיות בלי מדי הצבא. קסום.

אנשים שואלים אותי לעיתים קרובות מדוע אני הולך לראות כל כך הרבה תיאטרון, כאילו זה היה סימן לשיגעון. אולי זה אכן כך, אך התשובה פשוטה: כי מידי פעם אתה נתקל במשהו כמו המחזה החדש הזה, שמציג את הערך, הכוח והחשיבות של התיאטרון ומרחיב את הבנתך על העולם.

שוב ושוב, זה משהו שהתיאטרון הלאומי צריך להציגו. כתיבה חדשה וחיונית ושחקנים מוכשרים. השאלה שצריך לשאול היא מדוע הלאומי לא תומך בתענוג אמיתי זה?