ראיון בברודווי - ג'ייסון ראלף

אמילי הארדי משוחחת עם השחקן ג'ייסון ראלף על Peter & the Starcatcher, New World Stages והמסע שלאחר ברודוויי של מחזה שזכה בפרס טוני. "אני אוהב להיכשל. אני בפניקה כשאני צריך להיכשל כי אם אני נכשל מספיק, אז בסוף הקסם קורה." חמישה פרסי טוני זכה Peter and the Starcatcher מאת ריק אליס, שהוא הפריקוול לפיטר פן, המפרש כיצד 'הנער', יתום מנוצל ללא שם, מגיע לחיות בנברלנד, נשאר צעיר לנצח ושומר על היכרותו עם התנין המתקתק, חבורת הפיראטים והנערים האבודים. כשהראלף יוצא מהמעלית, זה ראוי לציון (כמעט באופן קומסטי) כמה השחקן הצעיר הזה דומה לפיטר פן. ראלף יושב בתחפושת יתום קשוחה ושולף משקה אנרגיה גדול כשהוא מתכונן למופע הפיזי הקשה עם שקית של M&M's בוטנים. "אנחנו בעצם רצים מרתון כל יום. לפעמים, אני מתעורר בבוקר ואין לי מושג איך אני אמצא את האנרגיה לקום, לא כל שכן להיות פיטר פן." זה קשה לדמיין כשהוא יושב כאן נרגש, מחייך, מבולבל מהמצב ומביט מסביב בהתלהבות כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה את מבואת התיאטרון. אני עושה את המיטב כדי לחקות את וונדי המום בעוד ראלף מספר לי את סיפור כיצד חלומותיו שלו הפכו למציאות. "הייתי ילד גוטי אמיתי בבית הספר ואמי הייתה מבוהלת מכל חבריי. היא באמת דחפה אותי לכיוון התיאטרון. גילו לי מאוחר יותר שהיא למעשה שכנעה את המורה לדרמה לתת לי את כל התפקידים ששיחקתי בבית הספר, אבל אני כל כך אסיר תודה על כך כי הצלחתי לצבור הרבה ניסיון. עברתי את השלב הגותי שלי ובסופו של דבר הפכתי להיות קצת יותר נורמלי. ואז הלכתי למכללת קולין בטקסס ואחרי זה עשיתי ארבע שנים ב-Sydney Purchase כאן בניו יורק. בעצם, הייתי אמור להיות רופא עד עכשיו!" במעבר אחר, ראלף עובר מלשמש כתחליף בהפקת Starcatcher בברודוויי לשחק בתפקיד הראשי בהחזרתה הנוכחית מחוץ לברודוויי. "זה היה מדהים. הרגשתי שאני באמת עשיתי משהו בשביל זה כי עבדתי את הדרך שלי בצורה שהייתה לי אמורה. היתה לי הזכות להופיע כמה פעמים בעבר, וכשהופעתי אנשים המשיכו לשאול אותי איך אני מרגיש שעשיתי את הבכורה בברודווי. אהבתי את זה מאוד אבל לא הרגשתי שזה הכל. הייתי עדיין חלק מהחברה. זה היה כמו לקחת עוד צעד קדימה." וראלף עושה פיטר מבריק. אנחנו מתמסרים לחלוטין ונשאב לתוך עולם הפנטזיה המוצע יפה של ההצגה, לא שואלים שאלות לגבי המוטיבציה של פן בן ה-13 שמבקש רק התחלה חדשה וההזדמנות "פשוט להיות ילד לזמן מה." כשמישהו מתחיל כתחליף, זה אומר שראלף לא קיבל את הזכות ליצור את התפקיד. עד כמה אם כך הפרשנות של פיטר היא אוטונומית? "במאים, רוג'ר ריס ואלכס טימברס, היו נדיבים כלפיי כי הם גם רצו לגלות מחדש את ההצגה. הרבה מהקאסט נכנסו למחזה לחלוטין בצורה חדשה, וזה הקל ליצור אותו מחדש. רציתי לעשות את זה בדרכי אבל זה קשה להבחין בין לשנות משהו רק לשם השינוי ולשנות משהו לטובת הסיפור. ידעתי את כל השורות והתנועות אז תהליך החזרות כולו איפשר לי לנסות דברים ולכשל פה ושם עד שמצאתי את הדברים הנכונים." כשרואים את ראלף נראה צעיר כמו שהוא, תהיתי אם לשחק את פיטר הייתה השפעה נגדית על ההזדקנות שלו, אבל ראלף, למעשה בן 26, עבד ללא לאות להגיע למקום שהוא נמצא בו היום. "הדבר הכי טוב שעשיתי היה לעבוד כקורא במשרד ליהוק במשך שנה. לא ראו אותי לשום דבר אבל הם הכירו אותי ואחרי שנה, הם ראו אותי בשביל זה והצלחתי. אני חושב שככה זה אמור לעבוד. אתה מחכה, מתמיד, תמיד מנסה ליהנות מהמסע, ובסופו של דבר הדבר הנכון קורה. שום דבר כל כך טוב לא אמור להיות פשוט." חלום ראלף הוא לשחק את פרינס האלארי בכל שליטי הנרי של שייקספיר. להציע לו לעשות זאת בלונדון גורם לו לחייך מאוזן לאוזן. "הייתי אוהב לעשות זאת בלונדון...בגלוב!" הוא מכריז בשמחה. Peter and the Starcatcher יצאה למסע משלה; הפרויקט היה חדש לברודוויי כמו שהיה לראלף, אך זכייה בפרסי טוני נתנה להפקה כנפיים (לומר כך). Starcatcher תצא לסיבוב הראשון שלה באותה שנה אבל כרגע היא ב-New World Stages. למתבונן מבחוץ, המעבר מברודוויי למחוצה לה נראה בלתי שגרתי. "זה מעבר מוזר, אבל התיאטרון שבו היינו קודם היה עם הזמנות קודמות. עדיין היה ביקוש למופע, אולי בגלל פרסי הטוני, אז הוא המשיך לרוץ. זה מחזה אינטימי ואנחנו מגלים שהוא בעצם מתאים יותר לחללים הקטנים יותר." קשה לדמיין את Starcatcher בכל מקום אחר פרט לכאן בבית החדש שלה, מקום מופלא של 500 מושבים רק מרחק אבן מברודוויי. אנשים שמתגוררים רחוק מניו יורק מותשים לראות הפקות שזכו בפרסי טוני כשהן מגיעות לעיר שקרובה אליהם. זה מבשר טוב ל-Starcatcher שהוא חלק אידיאלי לסיבוב הופעות; הוא משתמש בסט מועט ומסתמך במידה רבה על הגופים והקולות של הקאסט. השחקנים נשארים על הבמה לכל אורך המופע כדי ליצור את האוניות המדברות ואת נברלנד הפנטסטית. במקור זה היווה אתגר עבור ראלף שהייתה לו האחריות לכסות חמישה תפקידים. "ישבתי שם ביום הראשון של החזרות עם חמישה מדגשים. התסריט שלי נראה כמו קשת עם אנשי מקל שפועלים לפה ושם. כשהגעתי הביתה, לא ידעתי מה כל זה אומר. כתחליף, הייתי יכול לראות את זה מבחוץ; זה מאוד מספק לראות כמה הכל קל ושוחק אבל מבפנים, זה כאוטי בניהול, ממש מטורף. אתה אף פעם לא מפסיק לרוץ ואם אתה מתנתק, האשליה מתנפצת." הדיבור הכוראלי הוא לפעמים מסובך וקשה לעקוב אחרי (אולי כי הקהל לא מצפה לזה), אבל אנחנו טובעים בהומור סלפסטיק והרהורים חסרי ת בן שהביאה חברת הסטיבן הוגט. "המופע הוא כמו מכונה, בצורה נחמדה. כשהיא מתחילה היא לא מפסיקה ואתה מושלך לסצנות בהן אתה חושף את נשמתך בלי שום הכנה. זה עובד בשבילי כי אין לי זמן לדאוג לגבי זה. אתה פשוט חלק בלתי נפרד מהמכונה." פיטר פן עם מולו מולי, הקולגה ניקול לרנס. הכל עובד. היצירה היא חגיגה של צורת התיאטרון, אבל דבר אחד מתאים אותי: Peter and the Starcatcher לכל כללותיה הספרותיות, המדויקויות והבלתי שגרתיות, מרגישה כאילו היא מיועדת לקהל צעיר יותר. הסיפור, שנמכר כ״פריקוול המבוגרים לפיטר פן,״ נושא את המוסר והפתרון של אגדה. "ילדים אוהבים את זה. הם משקיעים כל כך בסיפור של פיטר ומולי. המבוגרים נוטים להתמקד יותר בסטצ'ה השחור." ישנם כמובן, אזכורים ונואנסים שייקרים עליהם הילדים לא יקלוט, מדהים לראות את התרגשותם מההצגה. ילדים לא הולכים לתיאטרון לבד. להציע שההצגה היא למבוגרים בלבד מטעה, מהלך שמדווח על כך שזה לא מתאים לצעירים, אף כלד ילדים מוכשרים יותר מרוב כאשר מדובר בשימוש בדמיון, והאנרגיה המדבקת של קבוצת התיאטרון המקורית הזו צריך להתחשות ולהעריך אוניברסלית. עם המחשבה הזו, עזבתי את פיטר פן לממתקיו ויצאתי חזרה למונסון.