ביקורת: חלום ליל קיץ, התיאטרון המלכותי שייקספיר ✭✭✭✭

לבבי פרבז, מבקר התיאטרון שלנו, מסקר את ההפקה של "חלום ליל קיץ" שהוצגה על ידי ה-RSC בתיאטרון המלך שייקספיר, סטרטפורד אפון אייבון.

מת'יו ביינטון (בוטום) וסירין סאבא (טיטניה). צילום: פמלה ריית' (C) RSC חלום ליל קיץ

תיאטרון המלך שייקספיר, סטרטפורד אפון אייבון

4 כוכבים

רכשו כרטיסים אגדה כפסטיבל

״המשוגע, האוהב והמשורר״ - כולם מופיעים בכל חלום של לילה קיץ. כאן השניים הראשונים בולטים ביותר, בעוד שהשירה זוכה לפחות דגש (עד פרידתו האחרונה של פוק). זהו עולם חלומות פסיכדלי בסגנון שנות ה-60 שהבמאית אלינור רוד יוצרת: רחוק מהמסורת הירוקה אך מאוד מבדר. מסה של פנסי נייר עגולים תלויים גבוה מעל האולם העצום כולו, הבהוב קצר של כרטיסי בדיקה הישנים של מסכי טלוויזיה פוגש אותנו בתחילת ההצגה, וקסם היער הוא קולות מכל כיוון, אורות, הבהובים וצבעים, ניצוצות זוהרים וקולות יוצרים את קובווב, פיסבלוסום וכל השאר מחבורת טיטניה.

ראיין האטון (ליסנדר) ודון סיוורייט (הרמיה). צילום: פמלה ריית' (C) RSC

ג'ון בוליד מוסיף אשליות - עדינות אך בולטות כשהן מופיעות - להשתלבות בעיצוב הפשוט של לוסי אוסבורן. אבל מעבר לכך, עוצמת ההפקה היא בתחושת הנעורים שבה (כמה נציגי RSC חדשים), המתבטאת בתנועה מתמשכת על במה גדולה וריקה: בני הנוער התמותיים, הנאבקים ואוהבים ומתקוטטים, מוצגים כנגד חוסר המובחנות המסחרי של חצר תיזאוס הראשונית ואז כנגד הסמכות הקדומה והמסתורית של אוברון, טיטניה וצ'למת', נער השליח העייף שלהם. אוברון של בלי גיל, אשר מהזפזופ המחמיר של תיזס למוסיקאי רוק מצולק של שנות ה-70, זכור במיוחד ביצירת הרצון הטוב המוזר של המלך הפייה: המתיחה על טיטניה (מהו אם לא אב-טיפוס של מטרדן עם סם) מתעדנת בצורה מוזרה כשהוא מסתובב נעלם לבני התמותה: צופה, מרחם, מתעסק ולומד. פיוסו עם המלכה המכובדת של סירין סאבא מרגש במיוחד.

בלי גיל כאוברון. צילום: פמלה ריית' (C) RSC

עלינו לדבר במיוחד על פוק: שתי תקלות קסט מובילות לכך שבליל העיתונות, של כל הלילות, לקחה על עצמה הפרמיירי תמאנג את הפאה הירוקה הפרועה והחוכמה המרקדת, והיתה יוצאת מהכלל. זה אומר רבות על הרמה המדויקת של חזרות הקבוצה המלאה של ה-RSC שהיא עושה זאת כאילו מאומנת על ידי יציאה ארוכה: מסמנת פלאשים פראיים, רטטים של אור ופעם גשם של כדורים ברמת דיוק אקראית וחולפת בין כמה סצינות ריקוד קרבות מורכבות במיוחד ופעילות בצורה מרשימה עם שני זוגות של אוהבים צעירים. היא אף פעם לא חורגת: סיום של תשואות אחרי המפתיע שבסצינות אלו היתה ראויה.

הכל מרגיש צעיר: שלושה מהאוהבים בעונת הבכורה שלהם כאן, דון סיוורייט כהרמיה בתחילה לא לגמרי נוחה עם השירה, אך נפלאה בקו הרגשי של דחייתה והתנגדותה המופתיים, ואילו בודיקה ריקטס מאנורגטית מדהימה כהלנה. המאבק ביניהם, עם הגברים שמנסים להחזיק אותם בחזרה הוא קלאסיקת קורונטיון סטריט, עד לגרימת עיוורון גירוי שמסתיים בכך ששניהן מנסות לעלות במדרגות, ה״סרק בזהירות ובושה״ בטקסט מקבל צחוק. סיומו, כשפוק ואוברון מקפיצים אותם ומגרשים אותם לכל הכיוונים זוכה לתשואות פרועות.

ראיין האטון כליסנדר. צילום: פמלה ריית' (C) RSC

ומה עם המכנאים המגוונים? מקסימים ומצחיקים. ארבעה מתוך השישה, בין היתר מת',יוא ביינטון כבתחתית והלן ממ, ששינו את קווינס לאמא-דראם בדיונית, גם הם בעונת הבכורה ה-RSC שלהם: רוד ברור שמחפש כישרון קומדי מעוניין. ביינטון (אפילו בלי אוזני הליצן המרהיבות שלו) הוא שמחה, הדיווה הכי מעצבנת של בית הספר לדרמה. בצורתו הדקיקה, הוא מחנק את מותו ליד הקבר במה שניתן רק להמציא אותו כשייקספיר לועג לרומיאו בשנה הקודמת. אך במיוחד כלים לפאתי קונדיק כאף ודת המתה שלה, שבה קונספט ה״פתח״ או ה״בקע״ שבו האוהבים מתנשקים הופך להיות לא נוח במיוחד עבור החומה הענייה.

אה, ואחת התענוגות עם מחזות קלאסיים שחוזרים הרבה היא לראות דבר מה בפעם הראשונה, בעקבות חדשות עכשוויות. לא עלה על דעתי עד כה שמה שפיטר קווינס כמנהיג המכנאים עושה, באותן פתיחות מודאגות שמונעות מהאריה ומהדקירות להדאיג את הנשים, זה להמציא ״אזהרות טריגר״ ארבע מאות שנה לפני שרלף פיינס והאחרים כל כך נרגזו מהם. אין חדש תחת השמש. הכל יחד, שלוש שעות מאושרות מאוד לזכור.

רצה עד 30 במרץ