סקירה: אמור, תיאטרון צ'רינג קרוס בלונדון ✭✭✭✭

דני קולמן-קוק סוקר את המחזמר אמור מאת מישל לגרנד וג'רמי סמס המוצג כעת בתיאטרון צ'רינג קרוס.

הצוות של אמור. צילום: סקוט ריילנדר אמור

תיאטרון צ'רינג קרוס

9 במאי 2019

4 כוכבים

הזמינו עכשיו אמור הוא בהחלט הכישלון האהוב עליי במחזות זמר. אני נהניתי כל כך מההפקת הסטודנטים המופתית של האקדמיה המלכותית למוזיקה לפני ארבע שנים, שברגע שהגעתי הביתה חרשתי את האינטרנט כדי למצוא את הקלטת הקאסט (שבאופן מפתיע קשה למצוא).

הרבה מחזות והאזנות לאחר מכן, זה נשאר אחד מהניקודים המוזיקליים האהובים עליי ותמיד הרגשתי שזה לא היה הוגן שהוא התקבל ככה רע בברודווי, שם הוא נסגר אחרי רק שבועיים.

אז שמחתי לגלות שאמור מגיע ללונדון להפקה מקצועית ראשונה בבריטניה. כפי שמודה הברריקן ג'רמי סמס בתכניה, אמור היה יותר מדי אופייני ואינטימי לתיאטרון ברודוויי גדול, והוא מרגיש הרבה יותר בבית מתחת לקשתות הרכבת של צ'רינג קרוס.

גארי טושאו באמור. צילום: סקוט ריילנדר

השירים של המלחין בעל האוסקר מישל לגרנד (שנפטר לצערנו מוקדם יותר השנה) הם תענוג מוחלט ומבוצעים בצורה מדהימה על ידי הלהקה של ג'ורדן לי-סמית'. השירים של לגרנד הם באופן אופייני חלומיים ומכשפים, עם סדרת מנגינות קליטות.

המוזיקה נתמכת על ידי הליריקה השנונה והחכמה של ג'רמי סמס. לא רק שישנן חרוזים גאוניים (“seen conferring with Hermann Goering”) ו- (“When I saw you at your desk/ I thought that you were Kafka-esque), אלא שיש מספיק חוש הומור וציניות בליריקה כדי לשמור את השואו מחובר לקרקע ולמנוע ממנו להיעשות סוכריסטי מדי.

הצוות של אמור. צילום: סקוט ריילנדר

מחזמר שטוח אינו משימה קלה, אך השואו מזדרז, עם תערובת מתוחכמת של אמוץ והומור ופינאלה מפתיע ומריר שהתפלא את הקהל.

כוכב השואו הוא דוסולי (גארי טושאו), פקיד משרדי נחמד אך אפלולי שזוכה בכוח לעבור דרך קירות. זה לא קל לעשות דמות מעניינת ממשהו שמתאר את עצמו כ”פקיד ממשלתי פשוט, לא ראוי לציון“. אולם טושאו עושה עבודה מצוינת, עם קול שירה עוצמתי ותחושת זמן קומי מוצקה.

מקומות אחרים, אנה א’בירן היא כרגיל מבריקה כאינטרס האהבה של דוסולי, ואיליסה צ’רצ’יל מכסה מספר תפקידים בקלידה כחלק מהלהקה.

איליסה צ’רצ’יל והצוות של אמור. צילום: סקוט ריילנדר

ההסתייגות היחידה שלי מהפקה זו היא שהסאטירה החדה מדי פעם פינתה דרך להומור גס, שגזלה מהסצנות הקומיות את כוחן.

למשל, השירים ‘חיי משרד’ ו‘נקמת דוסולי’ הם שניהם סאטירות חדות על חיי עבודה, בעיניי חלק מאותו זרם הקומדיה כמו ברזיל של טרי גיליאם.

אולם, הייתה נטייה למבט גס והומור גס בהופעות ובכוריאוגרפיה (במיוחד הבוס, ששיחק על ידי סטיבן סרלין), כאשר לשחק את זה כראוי היה יכול להוציא את ההומור מהליריקה של סמס בצורה יותר יעילה.

בכלל, זו הפקה שמחה שמרגישה מאוד במוקדה כמוזיקל חדר אינטימי. בשילוב קסם גלייאני ואלגנטיות עם שנינות בריטית אכזרית, אמור הוא ערב פולקלור; ללכת ולראות אותו כל עוד תוכלו.

הזמינו כרטיסים למחזה אמור