סקירה: נערים בתחתונים, תיאטרון סטוקוול ✭✭✭

בויז אין דה באף

בית התיאטרון סטוקוול (בעבר תיאטרון LOST)

13 ביולי 2017

3 כוכבים

הזמן עכשיו הרבה כישרון יצירתי מרשים הושקע בפרויקט הזה, וניתן רק להתפלא על איכות העבודה שהוקדשה עליו. המילים והמוזיקה הם מאת כריס בורג'ס, עם שירים נוספים מאת קאת׳י שוסטאק, BB קופר ושרה טראוויס, בבימוי וכוראוגרפיה של סאם ריינר, בתמיכת הכוראוגרף המשנה, רובי אוריילי. ניהול מוזיקלי ותזמורות על ידי ג'ו לואיס רובינסון (אם כי נראה שהוא היה נוכח רק בערב הפתיחה באמצעות הקלטות מראש). רבות מהתאורות המרהיבות הן של ריצ'רד למברט, ובאמת, הפקה זו מעלה את המסך בפסטיבל 'למבקו פרינג׳' שלו, שמתקיים כעת במעונו החדש בית התיאטרון סטוקוול (בעבר תיאטרון LOST). העיצוב הדקורטיבי מינימליסטי, עם כמה אביזרים ותלבושות פשוטות.

עם זאת, הפסקול בהחלט מרשים: בורג'ס למד לעומק את 'ספר השירים האמריקאי הגדול', ובכך הוא מתעטר בנו עם פסקול שמכיל כמעט 20 קטעים במהלך בקושי 70 דקות של זמן במה, וכל קטע נשמע כאילו שייך לצד השני של האטלנטי, אולי ברוויו אופפ-אופ-ברודווי חכם בכפר גריניץ'. למען האמת, לא אהיה מופתע בכלל לגלות שזה דווקא המקום שממנו הם הגיעו. ריבוי כזה משאיר מעט זמן לשחקנים לעשות משהו מלבד לשיר ולרקוד דרכם, ואת זה הם עושים באופן כישרוני מספיק. הבנים המדוברים הם: דן של ויליאם פרייזר האינטנסיבי וּבְּמְעַט צ'אבי; מקס המסותת, המסותת, המסותת של אדם או'שיי (הוא גם קפטן הרקדנים, ותבין למה כשתראה אותו נע, מסתובב, צעד-צעד-בעיטה-סיבוב דרך תצוגות הכוראוגרפיה התובעניות של ריינר ואוריילי); ריצ'רד של שון רידיק שהוא טיפה יותר בּישאותי; וג'וליאן קויאנו מקור המבוכה המקסימה בתור פיל. הם היו כוכבי ההופעה גם כן, אם לא היה שם גורם מֵצחיק...

הכוכבת האמיתית בהופעה זו היא דווקא נוכחותה הבלתי ניתנת לשבירה של הדיווה שבדרך, נטליה הרמן בדמות דיאנה הדומיננטית. כאן נמצא השובבות האמיתית, הפירואט, האראבסק והטוויסט של ההפקה הזה: הכל על אודותיה. היא הראשונה על הבמה, והראשונה במחשבותינו, ובמובנים מסוימים, שזהו חסד. היא ה'יינג' ששומרת על כל ה'יאנג' הזה של הטסטוסטרון בשליטה. אם כי, למה צריך שהיא תהיה שם, זה אולי שאלה שעדיף לא לשאול: זו בדיחה קלילה ולא נותנת את עצמה לניתוח מעמיק מדי. יש הרבה בדיחות, והרבה תנועות ריקוד אנרגטיות מאוד, וכל העשייה הקדחתנית הזאת בדרך כלל מסיטה את תשומת לבנו מלתהות לשם מה כל זה. קולות השחקנים בדרך כלל עומדים בדרישות היצירות – למרות שישנם מספר רגעים של חוסר ודאות אינטונציה, וחלק מהקווים באמת נראים מחוץ למנעד הקול שלהם בפועל. אין צורך לדאוג. התנדנדויות כאן מסתיימות במהירות לפני שבדיחה חדשה מגיעה ו...

מי מצחקק? אה, ראית את ההופעה. אתה 'בפנים' על המצעד הכרחחי של הרמזים הגסים בתסריט (ובתמלילים). אתם מבינים את תת-הטקסט של הבדיקה של הצניעות האישית האנגלית-סקסונית, בשילוב עם עניין אובססיבי בפשטות של אחרים, שמציף את הרוויו הקטן והכעור הזה, שנראה כאילו מתמודד על עליבות עם חדר ההלבשה העלוב של החשפניות המזדקנות ב'ג'יפסי'? אני מבין. אוקיי. ובכן, במקרה הזה, ייתכן שתמצא את עצמך תוהה איך זה היה מרגיש אם המופע הזה היה מרוויח מעט יותר ממד. כפי שהם, זה מה שזה: הרבה כיף, כל עוד אתה לא עושה מזה יותר מדי דרישות.

עד 29 ביולי 2017

כרטיסים להופעה של בויז אין דה באף