ביקורת: פעם חיינו כאן, Kings Head Theatre ✭✭✭✭

פעם חיינו כאן. צילום: רוי טאן פעם חיינו שם

תיאטרון ראש המלך

24 אפריל 2014

4 כוכבים

שברתי כלל עליון (לעולם לא להיכנס לאולם לאחר שההופעה החלה; זה חוסר כבוד לאמנים ולצופי האחרים) ביום חמישי שעבר, בזכות רשת הרכבות לונדון אוברגראונד שבדרך כלל יעילה אך הפעם הייתה מקולקלת לחלוטין והנעה במצב ארנב לבן מוחלט. תודה לכוכבים, כי אחרת הייתה מתעמע סיכוי לראות את הבכורה הלונדונית של המחזמר של דין בריאנט ומתיו פרנק 'פעם חיינו כאן', שמוצג בתיאטרון ראש המלך.

וזה היה יכול להיות טרגדיה, כי זהו יצירה חשובה, די יוצאת דופן, של תיאטרון מוזיקלי, ראוי לתמיכה ושצריך לראות.

אם זה היה נכתב בבריטניה, נראה לי שהסיכויים גדולים שגוף כמו התיאטרון הלאומי היה מקבל זאת, מטפח ומצמיח אותו. שנים של סדנאות והתשומות של בית הפקה מצויים היו מבטיחים שהוא יוצא לעולם בעדנה ובשיתוף פעולה ולאחר מכן בהפקה מלאה עם כל תשומת הלב הנדרשת. אבל אוסטרליה אין לה מקבילה של תיאטרון לאומי והרצון הממשלתי לתמוך נכונה בכתיבה מקומית כמעט ואיננו קיים.

'פעם חיינו כאן' הוא, בכל דרך, יצירה טובה יותר מאשר 'הנסיכה האורית', ובכל זאת לאחרון הייתה תקופת דגירה ונשף בכורה שהראשון יכול רק להאחל לו - וצריך היה שיהיה לו.

הכתיבה פועמת עם ישירות ותחושה שמרהיבה לחלוטין. הדמויות מצוירות בכישרון רב והנרטיב שבו הן נהנות הוא מלא פניות ותסבוכות כמו כל נחל כפרי. החום נוכח תמיד, בטמפרטורה בה הדמויות בחווה חיות ובמצבי הרוח הרותחים שמחמרים או מתחדרים על ידי השתן של העבר, אי הבנה, בושה וחובה.

זהו רעיון מספיק פשוט. חווה באוסטרליה הכפרית. הבת נמלטה לעיר; הבן יצא לדרך. הבת הבכורה נשארה בחווה, חיה את החיים שהיא חושבת שאביה המת היה רוצה שהיא תחיה. אמא גוססת מסרטן, אז הילדים חוזרים לחווה - ומועקות לא פתורות מתפרצות ופורצות באי נוחות, בכאב, אבל בצורה מציאותית מרתקת. תוסיפו קלף פראי בחזרת עובד חווה לשעבר והדליקו את לפת המגע הכחולה.

הכתיבה של בריאנט מדויקת, כנה ומלאת כאב ותקווה. הוא משחק עם הלו״ז הלא ליניארי בצורה יפה כך שהמשפחה נתקלת באופן שונה בזמנים שונים בעבורם בחווה. שכבה אחרי שכבה, הדברים המחלקים את המשפחה, אבל גם אלו הקושרים, נחשפים.

המוזיקה של פרנק בעיקר מלהיבה, לפעמים מרהיבה אבל אף פעם לא משעממת. היא מלאה בתחושות של אוסטרליה גם כן, רגעים הטובים ביותר הם משהו מיוחד: יום רגיל, שיעור גיטרה, רק אתה, אנחנו אוהבים את זה כך, העלים בקיץ. כל אחד מהם אבן חן.

בריאנט גם ביים את ההפקה הזאת. אני חושדת שמה שהמופע הזה באמת צריך הוא במאי ללא שום חיבור ליצירה. כמו הרבה עבודות תיאטרון, המופע למעשה גדול יותר מהסכום של חלקיו, ועין חדשה יכולה לפענח כמה מהניואנסים הנסתרים בדמויות ובסיפור.

הביצועים הטובים ביותר כאן טובים מאוד אכן.

שון רני הוא מהנה כברוק, יד חווה נודע שחזרתו לחוות מקפרסון הישנה יש לה השלכות על כולם במשפחת מקפרסון. גברי, גס ושקט, רני הוא ההתגלמות של הבוטח המתמזה, נוחה עם כל, מוכנה לנסות את ידו בכל דבר ותמיד עם עין להזדמנות, בין אם עם אשת חווה או באפשרות עבודה. עם זקן שמצהיע על תקופות ארוכות של בדידות והרהורים, ההופעה הייתה נינוחה ומורכבת, ורני שר היטב ללא מאמץ.

כמו ליסי, הבת שברחה מהחווה לפאר, רדידות והתרגשות העיר, בלינדה וולסטון היא טעימה, חדה ופגיעה בבת אחת. היא מתמודדת עם הקומדיה הלא נבונה היטב, אבל גם יעילה באופן עליון בסצנות המורכבות של הסתבכות משפחתית. למעשה, זו וולסטון הכי משכנעת את הקהל שמשפחת מקפרסון היא משפחה - היא מחברת את אמא, אח ואחות יחד בביצוע נדיב מלא לויתן ופרטים עדינים ומופלאים. היא גם שרה בחום ובתשוקה והסצנה הסופית המחשבתית שלה "כשאנחנו הינו קטנים, היה לנו כל כך הרבה כיף כאן" היא באמת לבבית ומשפיעה.

מלי סטיוארט זרקה את עצמה בהתלהבות לתפקיד האחות הבוגרת, איימי, תמיד בתור החקלאית הקטנה מזי המתה לאור צלו של אביה שנפטר. היא הייתה בתנאה הטובה ביותר בסצנות עם רני (איימי וברוק יש עבר ועניינים לא פתורים) שהיו ישירות, מלאות קסם וכנות כואבת. התגרותה עם ליסי של וולסטון הייתה גם מדויקת, התגלמות נכונה של הקשר האחותי המיוחד שיכולה להיות - אין סבלנות לטיפשים אבל כל מילה נמדדת על קנה המשפחה. לסטיוארט יש קול נהדר והוא התלכד היטב עם התווים, מייצר את רגעי המוזיקה הטובים ביותר של הערב.

זו משימה קשוחה להוציא לפועל מבט אוסטרלי אותנטי, עוד יותר קשה כשכל הצוות סביבך אוסטרלי, אבל לסטין ארוול הצליח בזה טוב יותר ממה שרבים אחרים היו יכולים (למרות שהוא נראה אח מצפרסון מניו זילנד יותר לעיתים תכופות). לארוול יש קסם קל על הבמה שכפי שזה במוזרות, נראה שהוא עובד כנגד דמות המחפרן, הסרבנית והאבודה לחלוטין של הצעיר מקפרסון, שון. בזמן שהאחיות היו מוגדרות בבירור, שון היה יותר אמורפי, דמות יותר חמקמקה. זה נראה יותר החלטת בימוי/משחק מאשר משהו בכתיבה וזה תמוהה, כי כפי שהערב התגלה, שון מתגלה כדמות מורכבת, כמו כן כתוב באופן מדויק כמו אחיותיו.

קלייר, האם המטריארכלית של מקפרסון, היא אחת מהנשים המשזפות, מבוססות, בלתי ניתנות לעצירה לנשי האאוטבק האוסטרלי - בלתי ניתנת לעצירה, יבשה, חכמה, חכמה, גדולה ומטהרת. סוג האישה שלא הייתה נותנת להפרעה מאש בר מינן של כמו סרטן מתקדם לעמוד בדרכו של יום עבודה מלא טיפול באחרים. סימון קרדוק עשתה מאמץ טוב בתפקיד, אבל היא הייתה צריכה להעלות את הקשת הארץ חסרת-השטות המובנית בפשטות ונחמדות באישה הזאת. לקלייר יש יותר גלים עליות וירידות אותן קרדוק לא חשפה כאן.

אלכס בטצ'ן והקבוצה הקטנה ניגנו את המוזיקה בנמרצות ובסגנון. באופן כללי, השירה הייתה ברמה גבוהה מאוד והביאה את הלבים הרבים של הפסקול.

המקום קטן והעיצוב של כריסטופר הון עשה עבודה טובה בהמחשת התחושה של המקומות השונים בתוך ומסביב לחווה.

זה תענוג לראות ולשמוע קולות יצירתיים אוסטרליים, על הבמה ומחוצה לה, בלונדון. ההופעה הזאת שווה הפקה בקנה מידה מלא, ממומנת ומקודמת כראוי. זה באמת מצער שתקופתה הקצרה הסתיימה כעת.